בסעיף 13- כאן יש אמירה מפורשת לגבי ההבדל בין הליברלים המוקדמים למאוחרים. לזכוצתם של המאוחרים נאמר שהציגו שאלות לשלטון. הוא מאשים את הליברלים המוקדמים שלא הלכו עם האמת שלהם והיססו. הם לא שברו טאבוים, מה שהליברלים המאוחרים נוהגים לעשות.
הוא מציג מצד אחד את הליברליזם הערבי מתחילת דרכו, המאה ה-18 ומתגאה בהיסטוריה ארוכת השנים שלו (אומר שהחדשים הם חלק אורגני מהוויה הליברלית), אך מצד שני מציג ביקורת כלפיו (לכל דור יש את משב הרוח המרענן שלו). מסכים כי יש כאן עבודה סיזיפית אך מתגאה בשבירת המוסכמות.
הוא טוען דבר נוסף- ש"אוזלת ידם" של הליברלים המוקדמים הקשתה על עבודתם של אלו החדשים, גרם להם לעבודה נוספת.
שאכר הוא אינטלקטואל הפועל מארה"ב. אם כן, המבקרים טוענים שהדבר אפשר לו יותר גמישות ומקום לפתיחות. אולם, יש לזכור שיש אינטלקטואלים לא פחות חריפים בתוך המרחב הערבי (טארק חג'י, פארג' פודה). דבר זה אפשר לייצר זירת שיח אחת ולהגיע לחוויות משותפות.
לזכותו יאמר שהמניפסט הופץ ב-2004, יש כאן שיח חשוב מאוד. הוא מנסה לבצע סטנדרטיזציה של שיתוף ופתיחות. עם המשקל הציבורי הציבור הליברליסטי תמיד נאלץ להתמודד והוא אינו רק שורד כפי שהיה בעבר, אלא גם מפגין נוכחות. מבחינה מחקרית אדמית הטקסט הזה חשוב ביותר.
בשנות ה-80 התקבלה תגבורת לליברליזם, כוח אדם, משני מאגרים:
- אגף סוציאליסטי-קומוניסטי– עפיף אלאח'דר הוא דוגמא לקומוניסט שהפך לליברל. נפילת האידיאולוגיה הקומוניסטית יצרה ואקום לחסידיה. חלקם עברו לצד האסלאמי וחלקם (פחות) עברו לצד הליברלי. הסוציאליסט יביא עמו את הפן הסוציאליסטי- חברתי. פתאום הדגל הליברלי החברתי (צדק חברתי) מקבל עיבוי עקב תגבור כוחות מסוג זה. אם כן אין זו זניחה של רעיון, אלא שילוב שלו ברעיון קיים.
- אגף של הלאומיים הערביים (פן ערביים)- אלו המזוהים עם הנאצריזם שינו כיוון אל הליברליזם עם קריסת רעיון זה ב-67'. חלקם באים ואומרים שבעידן המהפכות היה שיתוף מאסיבי של הצבא בפוליטיקה. הניסיון המהפכני הלא- חיובי של אותם לאומיים ערביים גורם להם להפיק לקחים ולהתבונן על הניסיון המהפכני מעמדת ביקורת. כאשר שלטון החוק נשחק החזון המהפכני לא המריא אז הם ידעו כיצד עליהם לפעול להבא (למנוע שחיתות וכו'). אם כן חלקם פונים לשיח הליברלי ומאמצים תפישה רכה יותר של משטר פוליטי. אז הם מתחילים לדבר על הפרדת רשויות, הוצאת הצבא מהפוליטיקה, הם אינם מפגינים רגישות רבה כלפי חברות אחרות, ואינם מחשיבים עדיין את ה"המונים" (כלומר לא מדברים על צדק חברתי).
ביקורת כלפי כריסטוף:
– אין צורך להיצמד ליחידות ניתוח אנליטיות. מבחינתו אין ליברליזם, אלא תמות ליבליות שאותן אפשר למצוא במגוון מגזרים. הוא מנסה לפרק את היחידות וטוען שיש ערבוב בין הדברים (סוציאליסט יכול לטעון טענות לאומיות). השאלה העולה מטענת כריסטוף היא האם יש לנו מה להפיק ממנה? האם גישה זו תייצר משהו טוב מבחינה מחקרית או שרק תיצור בליל של שיח ליברלי? (יואב: שיח ליברמני).
כלומר, מצד אחד אי אפשר לפרק עד אינסוף את היחידות שכן אז נגיע למצב שמרוב עצמם לא רואים את היער, לא ניתן לבצע מחקר כך. יש צורך בנקודת אחיזה מחקרית. מצד שני הגישה של שאכר היא יותר מדי מונוליתית אנטי- אסלאמית. גם באופן זה לא ניתן להתקדם לשום מקום. מקשה אחת אינה ניתנת להשוואה ולניתוח אף היא.
– ביקורת נוספת כלפי כריסטוף היא שהוא מערבב דברים וטוען שהשיח הליברלי הושתק.
מהו קורפוס ליברלי:
- פתיחות, אלמנט קוסמו פוליטי- הפתוח גם בתוכו וגם כלפי חוץ
- פלורליזם- גם במישור הפוליטי, כלכלי (תחרות, יזמות פרטית), רעיוני, מפלגתי.
לשני אלה אפשר לקרוא "אתיקה של סובלנות". אם נכניס אסלאמיסטים (גם אם הכי נאורים) לתבנית הם יבטאו רק צד אחד של הקורפוס הזה. הם יכולים לדגול בפלורליזם (שילוב), אך כאשר ישאלו מה דעתם לגבי המערב וישראל הם יתחילו להפגין סייגים וחששות.
לא משנה כיצד נסתכל על זה, אנו נהיה חייבים להתמקד בשיח בו הקורפוס הליברלי קיים. חשוב שתהיה לנו נקודת ניתוח, אחרת ניצור בליל של דיון, ע"י הכנסת אנשים ורעיונות שאינם מזדהים עם הקורפוס הנ"ל.
הלאומים הערביים לא יבואו ויגידו שלפני 52' היה טוב, שכן אז לשם מה ביצעו מהפכה? אין התייחסות לשיח ההיסטורי. הכל נעשה מנקודת מבט עכשווית.
ואפה סלטאן- טוענת כי החברות האחרות משיגות את כוחן ע"י עשייה למען האנושות ולא ע"י אימוש בכוח ואיומים.
אלאנצרי- טוען שנגרם לאסלאם עוול כיוון שנאמר להם לשנוא את החיים ע"י איסורים וכו'.
אלנאבלסי- טוען שהניסיונות של ארה"ב להשליט דמוקרטיה ושלום הן לטובתה האישית, לצרכיה. הוא טוען שהמוסלמים עצמם הם אלו שמשכו את ארה"ב אל מחוץ לגבולותיה לעיראק וכו'. הם הנושאים באשמה. העולם משתנה ועל האסלאם להשתנות עמו.