כל אלה הן המצוות הדתיות החשובות ב"תורת האדם" של בהאא' אללה. לצד זאת, הוא ראה את דתו כתורה אוניברסלית, ולפיכך ביקש לחנך את העולם כולו. הדבר התבטא בכך שגם בספרי הקודש וגם במכתבים שהפיץ למנהיגי העולם, הוא צייר תורה מדינית שקובעת כללי מוסר גלובליים. הוא כתב מכתבים למנהיגי רוסיה, צרפת, ארצות הברית, פרס ומדינות נוספות. המכתב לנצר אלדין שאה הוא מעין מכתב חנפני, בו בהאא' אללה מכיר בגדולתו של השאה, מסביר שאינו יוצא נגדו או נגד החוק הפרסי ומתאר את עיקרי תורתו. הוא מצייר את דתו כדת של שלום, אחווה ורעות ומבקש לשלוח את המכתב לשאה, אשר חשש מהבאבים מאז הניסיון של כמה מהם להתנקש בחייו. בהאא' אללה מצא מתנדב צעיר בשם בדיע שנדרש להעביר את המכתב לשאה, וכאשר האחרון שהה בתהלוכה, בדיע התקרב אליו עם המכתב, ומיד התנפלו עליו שומריו של השאה והרגו אותו בעינויים. האגדה מספרת שכיוון שהאמין כל כך בבהאא' אללה, בדיע לא הרגיש את הכאב וחייך לאורך העינויים. מבין מנהיגי העולם שקיבלו את המכתבים של בהאא' אללה, אף מנהיג לא החזיר תשובה וספק אם קראו אותם. זה דומה ל-4 האיגרות ששלח מחמד למנהיגי חבש, מצרים, פרס וביזנטיון ונחשבות עד היום לחשובות מאוד.
במכתביו של בהאא' אללה, הוא מבקש להימנע ממלחמה ולהשמיד את כלל כלי הנשק. הוא גם מבקש לבטל את כל המדינות וליצור מדינה אחת בעלת צבא ומשטרה קטנים שיוכלו לטפל בפושעים. עבורו, כל העולם הוא מדינה אחת וכל תושבי העולם, בני האדם, הם אזרחי המדינה הזו. הוא לא חשש מהמשך קיומן של הדתות השונות, אך הוא לא ראה בהן כמקור לפילוגים או לסכסוכים, כיוון שלתפיסתו כל הדתות מובילות לאמת אחת. כמי שנשלח ע"י האל, בהאא' אללה מודיע שכל הדתות מוליכות למטרה אחת ולכן אין הבדל ביניהן. כדי שהדבר יתבצע, בהאא אללה ציווה על מנהיגי העולם לבחור שפה אחת שתשמש כשפת העולם. הוא לא קבע את זהות השפה ולא קבע שפת קודש. בכך סטה מהתפיסה האסלאמית המחשיבה את הערבית כשפת הקודש. את כל הכסף שמושקע במלחמות, מבקש בהאא' אללה להשקיע בחינוך ובכך ליצור בני אדם מחונכים, מתורבתים ואנשי אמת שיכירו בעוצמה של הנבואה החדשה.
לבהאא' אללה היו 2 נשים, כאשר הראשונה ילדה לו את בנו עבאס והשנייה ילדה את מחמד עלי. שני הילדים הללו ישחקו בעתיד תפקיד חשוב, כשיש לזכור שעבאס היה מבוגר בהרבה ממחמד עלי אחיו. כאשר בהאא' אללה הוגלה לעכו בשנת 1868, כבר עבאס אפנדי היה בן 24 והיו לו תכונות פוליטיות מולדות. הוא ידע ערבית, פרסית ותורכית, 3 השפות החשובות של המזרח התיכון בזמנו. הוא מילא תפקיד של מעין שר חוץ לאביו. את רוב חוקי היסוד של בהאא' אללה ניתן למצוא בספרו החשוב ביותר "אלכתאב אלאקדס", אך עם הזמן התברר שחסרים בו חוקים מרכזיים הנוגעים לדרך ההתנהלות ביומיום. בהאא' אללה חילק את ירושתו של האדם למספר חלקים וקבוצות, כאשר כל קבוצת יורשים זכאית לחלק מסוים וקבוע מהירושה (קיימות 7 קבוצות, ובהן מורים, אחים, בנים וכדומה). החלוקה הזו תקפה רק במידה והאדם לא השאיר אחריו צוואה שמורה על חלוקה כרצונו.
בהאא' אללה דיבר גם על ניהול הדת הבהאא'ית לאחר שהוא ימות (כמובן גופו ולא הוא עצמו). לכל אחד מבניו קרא "אע'צאן" (ענף) ולבניו של הבאב קרא "אפנאן" (ענף). בנו הבכור, עבאס, מכונה "אלע'צן אלאעט'ם" (הענף העצום ביותר) ואילו בנו השני, מחמד עלי, מכונה "אלע'צן אלאכבר" (הענף הגדול ביותר). כיוון שמחמד עלי היה חשוף לנבואות של אביוף הוא החל לנבא בעצמו וראה בעצמו כיורש התכונות הרוחניות של הנביא מאביו. בשלב מסוים הוא אף סבר שהוא ממשיך את נבואת אביו, דבר שאינו יתכן כיוון שבהאא' אללה קבע שכל מי שיציג עצמו כנביא בתווך ה-1000 שנים הבאות ייחשב לשקרן. עם זאת, בהאא' אללה, שהיה ער לעובדה שכבר היו צרות גדולות בהיסטוריה סביב מינוי יורשים (כמו עם הנביא מחמד שלא מינה יורש בבירור), הוא כתב את צוואתו שלו וקרא לה "כתאב עהדי" (ספר הצוואה שלי). בספר הזה, הוא ממנה את עבאס ליורשו ואת מחמד עלי ליורש הבא בתור. טענתו של מחמד עלי היא שבהאא' אללה מינה שני ראשים – אחד שמטפל בעניינים החומריים של התנועה ואחד שמטפל בעניינים הרוחניים (כלומר הוא בעצמו). עם זאת, עבאס אפנדי קיבל מעתה את הכינוי "עבד אלבהאא'". האחרון מופקד על הקצאת המשאבים והכספים לכלל בני המשפחה, שכולם אינם עובדים אלא חיים על הקצבות.