הרמה המדינית

השלב הראשון לפי המודל- הרמה המדינית- קודם כל יש להגדיר את המטרות המדיניות לדוגמה: פירוק החמאס. הדרג המדיני קובע את המטרות והדרג הצבאי מקיים אותן, הוא לא אמור להביע התנגדויות. התנאי להגדרה מדינית הוא שהיא תהיה ברורה ומוגדרת היטב. הסיבה שמנסים להימנע מכך היא חשש מכישלון ובנוסף, כל מלחמה בנויה על ברית מכוחות שונים עם אינטרסים שונים, כאשר יש מטרה ברורה עלול להתעורר אנטגוניזם. נוצר מצב שהצבא דורש מטרה ברורה ואילו הממשלה מנסה להימנע מכך. כך מגיעים למצב של סיסמאות לא ברורות. כל עוד השליט לא הגדיר מטרה מדינית לפי קלאוזביץ אי אפשר לנהל את המלחמה משום שלא לגזור אסטרטגיה וטקטיקה. אסטרטגיה- אין הבדל קיצוני בין אסטרטגיה למדיניות, בשלב מסוים המטרות המדיניות ככל שהן יותר מצומצמות נהיות מטרות אסטרטגיות. ניגוד של אסטרטגיה היא בין הסלמה להבלגה, סתירות אחרות היא ברמה הגאוגרפית- איפה מרכזים את מירב המאמצים? באיזה כלים להשתמש? אוויר או כניסה קרקעית. אלה הן לא החלטות מדיניות אלא אמורות לנבוע מההחלטה המדינית. ברמה הטקטית אין גם קו ברור בינה לבין הרמה האסטרטגית, ככל שעושים החלטות יותר מצומצמות ונקודתיות עוברים מתחום האסטרטגיה לטקטיקה. העיקרון היסודי של קלאוזביץ היא שהחלטות ברמה נמוכה חייבות להיגזר מהרמה הגבוהה יותר. משהו נפוץ בהיסטוריה היא החלטות המתקבלות בשטח תוך התעלמות מהכיוון הכללי אותו קבעה הממשלה. צריך להיות כל הזמן איזון חוזר ברמת המידע. מאוד קל לתרגם הישגים אסטרטגיים למדיניים. התובנה של קלאוזביץ זה שיש מרחק גדול בין הצלחה בשדה הקרב להצלחה מדינית. ההיסטוריה מלמדת כי היו המון מקרים בהם היה ניצחון צבאי שלא הצליח לייצר הישג מדיני בר קיימא.

התיאוריה הצבאית הדומיננטית, 150 שנים אחרונות (משפיעה על תפיסות ממשלות, תקשורת והסטוריונים צבאיים) – התיאוריה של קלאוזביץ. עקרון היסוד של התיאוריה –היררכיה בין רמות שונות: מדיניות, אסטרטגיה וטקטיקה. זו סקאלה ולא חלוקה ברורה. העיקרון היסודי שקלאוזביץ מעלה: המלחמה היא המשך של המדיניות, כלי של המדיניות, ולא כלי צבאי בלבד. המלחמה נועדה להגשים מטרות מדיניות ולא צבאיות. פעילות או החלטה, בכל רמה, חייבת להיגזר ממטרות ברמה גבוהה יותר ולקדם אותן.אין טעם להשיג הצלחה טקטית גדולה ללא תועלת אסטרטגית, אין תועלת בהישג אסטרטגי גדול אם הוא לא מתורגם להישג מדיני. קלאוזוביץ מדגיש שזה לא קל לתרגם הישג ברמה אחת להישג ברמה גבוהה יותר. תהליך התרגום מרמה לרמה הוא תהליך מסובך.

ההסטוריה הצבאית מלאה בדוגמאות לשליטים, מדינות וממלכות שהשיגו הצלחה גדולה בשדה הקרב – שהיתרגמה לכישלון מדיני. דוג': חניבעל, נפוליאון.

• חניבעל ניצח בכל קרבותיו מלבד האחרון, ותכניתו לפרק את רומא ולהפוך את קרתגו למעצמה נכשלת – ההצלחה בקרבות אין בה די כדי לפרק את הברית הרומית.
• נפוליאון מצליח לכפות הסכמים על אוסטריה ופרוסיה, אבל הם לא מחזיקים מעמד. ההשפעה המדינית של נפוליאון, בסופו של דבר, הייתה הורדת צרפת ממעמדה כאימפריה והחלפתה בגרמניה. הוא השתמש בניצחונותיו כדי לפרק את ההגמוניה ההבסבורגית בגרמניה ובאיטליה, ובכך מניח את היסודות לאיחודן – איחוד שיגרום לירידה במעמד צרפת במאות 19-20.
• מלחמת סואץ. מצרים של נאצר מוכה בשדה הקרב אבל יוצאת מהמלחמה כמנצחת הגדולה, בעוד צרפת ובריטניה, שנצחו בכל הקרובות, יוצאות מושפלות.
• ההתערבות האמריקאית בעיראק: ההישג העיקרי הוא הפיכת איראן למעצמה הדומיננטית באזור, למרות הניצחון האמריקאי בכל הקרבות.

הגישה הזו נשמעת פשוטה – יש לכפוף את הפעולות למטרות. אבל בפועל, היא קשה מאד ליישום. כשבני אדם נקלעים לבעיה, הנטייה החד משמעית היא העדפת שיקולים מידיים על פני שיקולים ארוכי טווח. [ישראל ועזה – כל עוד לא הוכרעה הגישה המדינית, הדיון הטקטי חסר תועלת]

רציונליות אינסטרומנטלית: אינסטרומנט=כלי. התייחסות לכוח הצבאי ככלי למטרות המדיניות, ולא כמטרה בפני עצמו. רציונליות – פעילות רציונלית היא פעילות שזוכרת שהצבא והמלחמה הם כלים להשגת  מטרות מדיניות. זו הגישה המובילה בתיאוריה צבאית ב-150 שנה האחרונות. היסטוריונים מודרניים מנסים לקחת את זה אחורה למלחמות בעת העתיקה.יש בתיאוריה הזו בעיות קשות כשמנסים ליישם אותה – הן על מלחמות מודרניות, הן על מלחמות קדומות.