מטען מרקסיסטי- סוציאליסטי

אם כן מרכז הכובד של השיח הערבי נע בין גימוד להכחשה. השיח הליברלי אינו סוחף, לא מרכזי, אך הוא נשמע והוא מציג אלטרנטיבה לשואה היהודית. מבחינת יחסי הכוחות של שתי הגישות ניתן לראות שהדעה האחרת (המכירה בשואה) מגיעה בפרק האחרון בספרם. עד לאותו פרק השלילה והגימוד הם הדעה העיקרית בשיח הערבי. לליטבק ואסתי יש אמירה בעייתית: הגישה החיובית יותר כלפי השואה היהודית היא בשוליים.

כשליטבק וובמן מנתחים את הדעה האחרת בנוגע לשואה היהודית הם טוענים שעיקרה נובע מגישה פרגמטית, לא ערכית או מוסרית. כלומר שאם הפלסטינים יכירו בשואה היהודית אז ישראל תעמוד בפני לחץ בינלאומי ותענה לסבלם. אם הערבים יכירו בשואה היהודית זה יכניס את ישראל למצב בו היא תצטרך להכיר בסבלם של הפליטים או בסוגית השטחים. כלומר, שני המחברים לא נותנים הרבה קרדיט למניע המוסרי-ערכי של הערבים. הם אינם משקללים מספיק את התמונה- ישנו עניין פרגמטי לצד ערכי.

אפשר לראות זאת במאמר של חאזם סרייה וסלאח בשיר, שהערך המוסרי בהכרה של השואה היהודית יוצר למעשה שדרוג של ההומניזם הערבי, העלאת רף ההומניות והנכונות הערבית להכיר בסבל כתנאי מקדמי לעשות רפורמות ורביזיות בתוך הבית הערבי.

לשניים היה מטען מרקסיסטי- סוציאליסטי באמצע חייהם (שנות ה-60) והם עשו שינוי לגישה הליברלית.

סרייה ובשיר מדברים על הכרה בשואה היהודית, אך מאין זה מגיע?

לפי השניים הכדור נמצא כרגע בידיים הפלסטיניות. ישראל אינה מכירה בסבל הפלסטיני, אך מצד שני הפלסטינים אינם מכירים בסבל שעברה ישראל. מבחינת מחברי המאמר היחס כלפי השואה הוא סימפטום לכל אותם משברים.

מה שמבקשים שני המחברים לעשות זה לפנות למגרש הערבי, פחות לזה הישראלי. הם רוצים לקדם את החברה הערבית להומניות, לפתיחות וכו'. משום כך הם אלו שיצטרכו להרים את הכפפה ראשונים. ישראל ככל הנראה תשתף פעולה כי לא תהיה לה ברירה (לחץ בינלאומי). ההכרה בשואה היא אחד האמצעים לשחרר את התודעה הערבית מכל המטען שלילי שהצטבר אצלה לאורך ההיסטוריה ולבטל את עניין הקונספירציה, כלומר לא לראות את הכל כמזימה אחת תכננית לכניסיון התשלטות חיצוני. עליה לעשות בדק בית כשאחד מיסודותיו הוא להכיר בסבלו של האחר. כך הם ישדרגו קודם כל את המוסריות שלם עצמם, אח"כ הם יצטרפו לקהילת העמים הנאורים והעולם יפסיקו להטיח בך אשמות של חשדנות ואי מוסריות.

זה דורש הרבה אומץ מהצד הערבי, אך לכך מצפים האינטלקטואלים מן הערבים לשם שינוי.

אותם אינטלקטואלים מסתכלים על הדעה המערבית- למה חשוב למערב לשמר את זיכרון השואה. לדעתם זהו ביטוי להעמקת הערכים במדינות הדמוקרטיות, שכן אלו צריכות להתמודד עדיין עם גזענות ושנאת זרים. סרייה ובשיר טוענים ששימור זיכרון השואה מהווה מעין מצפן עבור משטרים דמוקרטיים באירופה כדי לנטרל ביטויים אלו של שנאה. כלומר, הכרה בסבל של האחר משרת את סדר היום הפנימי של חברה אימפולסיבית, סובלנית ופתוחה.

אם כן יש כאן אימוץ של תובנה ערכית-מוסרית, לא רק פרגמטית, עבור החברה עצמה כדי למקם את עצמה. בכל הנוגע למוסר והומאניות לדעתם יש לחברה הערבית הרבה עבודה. הכרה בשואה לדעתם תהווה את הגשר לשינוי תודעתי וממשי. נטישת העבר לטובת מבט קדימה.

בשיח הליברלי יש אופטימיות שלא יהיה מנוס מהמבט קדימה. הוא יקרה.

• חושב להדגיש שהם אינם מקלים ראש בסבל הפלסטיני, אך יש להם התרעמות גדולה כלפי ההתנהלות שלהם.

לקרוא לשיעור הבא- מדילמות ותקוות במודל את עמנואל סיוון- "התנגשות בתוך האסלאם" +סעד אדין אברהים