מקומות קדושים – כל מקום שבו קבור אמאם הוא מקום קדוש והוא נקרא "עתבה". הראשון ביניהם היא נג'ף, שם קבור עלי אבן אבי טאלב, אבי האמאמים, אשר לא ניתן להגדיר במילים את מעמדו בתפיסתה של השיעה. הוא לא רחוק מהליות אל. אצל העלאווים, בהשפעת השיעה, עלי נחשב ממש לאל. לפי עלי, כל תכנית הבריאה מרוכזת בקוראן, כאשר כולו מרוכז באותיות של פתיחתו (בסם אללה אלרחמן אלרחים). מעבר לכך, כל הקוראן מרוכז במילה הראשונה "בסם", וכולה מצומצמת בתוך האות ב'. כל האות מרוכזת בנקודה של האות, ועלי הוא הנקודה הזו. כלומר, עלי מרכז בתוכו את תמציתו של דבר האל ושל תכנית הבריאה. לאחר מכן, מגיע המקום בו רצחו וקברו את חסין בשנת 680 לספירה, כרבלאא', כאשר ראשו הוטמן בדמשק לצד ראשו של יוחנן המטביל. במקום השלישי קבורים שני אמאמים (7 ו-9) והוא מכונה קאזמיין. במקום הרביעי, סאמראא', נעלם האמאם ה12, ולכן קיימים בו מערת ההיעלמות ובור ההיעלמות. כל אחד מאלה נקרא עתבה, ומי שעולה אליו נקרא עתבי, דרגה חשובה יותר מדרגת החאג'. בעיר קם שבאיראן קיימת עתבה נוספת, והיא הפכה למרכז של הלימודים השיעים. האמאם השמיני קבור במשהד, בה היתה קהילה יהודית גדולה שאוסלמה בכוח לאור התפיסות הקיצוניות של השיעים.
זמני קודש – השיעה קיימים מספר זמני קודש, כאשר החשוב ביותר מבניהם הוא ה10 בחודש מחרם, היום בו כל השיעה סופדת להירצחו של עלי בידי השליטים הסונים. כיוון שמותו של חסין הביא לעולם חטא שלא יכופר, כל שניתן לעשות הוא לזכור את החטר ולסבול את סבלו של עלי, סבל שצריך להתבטא בדם. אנשים מכים את עצמם עד זוב דם כדי להזדהות עם הסבל של עלי. לשיעים יש מועד שמח אחד, יום ע'דיר ח'ם, בו מחמד הכריז מפורשות על כך שעלי הוא יורשו. יש הטוענים שבאותו זמן בו מחמד הכריז על עלי ליורשו בפני העדה, עמר (השנוא ביותר ע"י השיעים) עמד ושמע את הדברים.
כל אלה מציבים את השיעה כדת שעומדת בפני עצמה, על כל המשמעויות שנלוות לכך.
השיעה היא דת משיחית, מפני שהיא סובבת סביב מוקד אחד – המשיח העתיד להביא לעולם את יום האלוהות, כלומר את המצב האידאלי שאליו העולם צריך להגיע. המשיח מכונה מהדי, שכן התואר נציח נשמר רק לנביא אחד מהעבר – ישו. מקורה של המילה משיח בעברית היא קידוש (כשמושחים משהו בעצם מקדשים אותו). לפיכך, המשיח מתפקד כחלק ממערכת הבריאה אשר עומד בפני עצמו. כך גם לגבי המלכים – כאשר משחו אותם, הוציאו אותם מהחברה בה נמצאו והפכו אותה לייחודיים. הפעולה הטקסית הזו היא בעלת משמעות דתית עמוקה. לכל דת יש כינוי שונה למשיח: הנצרות השתמשה בביטוי חריסטוס (כרייסט), היהדות במשיח והאסלאם במהדי. בכל דת מונותאיסטית יש דמות אידאלית שעתידה להביא לעולם את הדבר הטוב ביותר. בני ישראל תיארו את העולם הזה אף כשינוי של מציאות הטבע (וגר זאב עם כבש). הפילוסופים, ובהם הרמב"ם הרציונליסטי), לא היו מוכנים לקבל את האמרה שבסוף הימים, עם בוא המשיח, סדרי הטבע ישתנו. הרמב"ם כותב מפורשות שכל התיאור הזה הוא משל בלבד, אשר פירושו שהרשע ייעלם מהעולם, מה שיאפשר לצדיקים להתקיים ללא כל סכנה.
רעיון המשיח בדתות הוא בעצם הודאה בכישלון, כיוון שאם הכל היה מושלם לא היינו זקוקים לו. לכן, המשיח בא לתקן דבר שבני האדם כשלו בו בעבר. מדוע לא הכל נבא מושלם מלכתחילה? התשובה היא שהאל נתן לאדם את זכות הבחירה בין טוב ורע, רצון חופשי, והאדם הוא זה שקלקל והרס. זו התפיסה של האסלאם המעתזלי ושל זרמים ביהדות, אך לא של האסלאם הסוני. התפיסה שם היא שהאל מוליך חלק מבני האדם בדרך הישר וחלק אחר בדרך רשעים, כלומר הבחירה בידי האל והצדק הוא צדק אלוהי שאינו מובן לנו. בכל המקרים הללו הפתרון שמוצא הוא דמות המשיח – דמות ממשית שמופיעה בעולם הזה שהיא נשלחה ע"י האל, מייצגת אותו או בבואה שלו. כאשר הדמות הזו תופיע בדמות אדם על פני האדמה, היא תדאג שיהיה עולם מתוקן, ובשעה זו תיגמר ההיסטוריה. אין צורך בימים ולילות שאפשר למנות. המוסלמים הגדילו לעשות כשקבעו שבשעה זו השמש תזרח במערב ותשקע במזרח. זה ביטוי לשינוי סדרי העולם שיחול.