שיח הערבי ביחס לישראל

היום נדון בסוגית היחס לישראל כחלק מסוגיה רחבה יותר של שיח ליברלי כלפי תרבויות שכנות לא מוסלמיות. ראינו את היחס כלפי המערב

היום נבחן את הדעה האחרת ביחס לישראל שתמציתה בזכות יחסי שלום, קבלת האחר והתנערות מכל המטען ההיסטורי הרגשי, התרבותי שמלווה את המוסלמים כלפי ישראל.

לא פעם אותם דוברים  נחשפו להתנכלויות, גינויים והדרה.

הדעה האחרת הזו באה לישראל על רקע שתי עמדות מבוססות בשיח הערבי ביחס לישראל, שהן מטבע הדברים נוטות לשליה וניכור.

• העמדה הראשונה- הטהרנית/נגטיבית- גישה זו שלילית לחלוטין. מייצגים אותה דעות מתלהמים, נאצריסטים, אנשי בעת' (בסוריה ועיראק), אסלאמיסטים וכו'. הם טוענים שישראל לא פרטנר, אין הכרה בזכות הקיום של ישראל. זוהי אינה עמדה פובליציסטית, יש לה אחיזת דרך באוכלוסיה ע"י עשייה ודיבור.
• עמדה שניה- רשמית- מייצגים אותה שליטי ערב. באה ואומרת שהמוסלמים יורדים מהעץ- הם כבר אינם שוללים את זכות קיומה של ישראל אולם תנאי קבלתה לאזור מותנה בהחזרת השטחים הכבושים. סאדאת מחזיק בעמדה זו. הוא שבר טאבו וסימן את הדרך. היה חשוב לו להחזיר את סיני, ובתמורה לכך היה מוכן לחתום על הסכם. בהתאם אליו התיישרו מנהיגים אחרים (כולל סוריה). הם טענו שהבסיס להתדיינות עם ישראל הוא החזרת שטחים.

אולם, כאשר אלו מדברים על שלום (סאדאת, חסין, עבדאללה ואפילו הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו) הם דיברו יותר על שלום אסטרטגי, שלום המבוסס על הבנות אסטרטגיות של אי-מלחמה. שלום קר ולא שלום חם. שלום קר מבוסס על הסכמי שלום דיפלומטיות אך הוא לא מדבר על נרמול היחסים (שלום של העמים ולא רק בין ממשלות).

כששמעון פרס יצא עם תפיסת מזרח תיכון חדש הוא התכוון לשלום בין העמים אך הוא קיבל לכך קונטרה. נוצרה חומה של חשדנות כלפי המזרח התיכון חדש של פרס. זה נתפס כמנוף להשתלטות חברתית-כלכלית של ישראל.

השילוב של שתי העמדות הללו השפיעו מאוד על תפיסת האחר ועל קבלתה של ישראל. פואד עג'מי "ארמון החלומות של הערבים" טוען שהחלום הזה של שלום הוא מיותם. החלום הוא פאסיבי, יש יותר מדי משקעים ומטענים היסטוריים. במבוא של ספרו הוא קושר בין השלום עם ישראל לבין המודרניות הערבית. ללא שלום עם ישראל לא תיתכן מודרניות, הישג של ממש בקרב המדינה הערבית.

עג'מי מתאר מצב עגום לפיו יש קשר בין מיעוט שמבין שהוא קשור קשר הדוק בין התפייסותו עם ישראל לבין רוב ששולל פשרה היסטורית עם ישראל ובכך מנציח את הנחיתות הערבית.

עג'מי פועל מחוץ לזירה הערבית, הוא נוגח ומתריס.

צ'אע'ר קורא לחשדנות כלפי ישראל כסוג של שיגעון. הוא יוצא נגד המבנה התודעתי של השיח הערבי וטוען שהוא פגום. הוא מתקשה להבין את השלילה המוחלטת שמציג השיח הערבי בנוגע לפיוס עם ישראל, אף על פי שברור לו לגמרי שזה מה שיוציא את החברה הערבית מחוליה. הפוליטיקה הבעייתית והלא מובנת הזו יוצרת לפיו סכסוך וגורמת כליה לחברה הערבית.

ג'ורג' טרבישי, מחמד עפיף, עלי סאלם ועוד רבים וטובים הולכים בתלם הזה. אותם אינטלקטואלים ליברליים שמביעים דעה אחרת עומדים בעין הסערה. סאלם היה חבר באגודת העיתונאים וגורש ממנה לאחר שהתברר שהיה בישראל (כתב את "מסע לישראל").

בעיני המתנגדים לאינטלקטואלים אלה, האחרונים מייצגים את תרבות הכניעה, ואין זה עולה על הדעת שנפגין כניעות מול מדינה שחצנית וכובשת. אותם מקטרגים מציינים את תרבות העמידה.

השואה

לכאן נכנס הדיון על השואה. גם השיח הערבי נדרש אליו. השיח הזה הוא אבן בחן ביחס לישראל עצמה. ישנן כמה תובנות העולות מהדיון הליברלי בנושא השואה. מאיר ליטבק ואסתי ובמן לקוחים את כל השיח הערבי (לא כולל השיעה) משנות ה-40 (בצורה כרונולוגית) ובוחנים את העמדות לאותו שיח של השואה. מסקנתם היא די עגומה אך עם זאת צפויה. השיח הערבי ביחס לשואה נע בין שלילתה (הכחשה גמורה) לבין גמודה (נתונים סטטיסטיים- לא היו מיליונים אלא כמה אלפים). בנוסף, הם באין ואומרים ששואה קרתה לקבוצות אוכלוסיה אחרות בזמן המלחמה. אוכלוסיות אחרות עברו דבר דומה. כלומר, ליהודים אין מונופול על המילה ג'נוסייד.

גם ההכחשה וגם הגימוד הכו שורשים בשיח הערבי וזכו לתמיכה מצד זרמים אידיאולוגיים שונים. ובמן וליטבק טוענים שהכחשת השואה קשורה קשר הדוק לפוליטיקה ולמאבק נגד ישראל, וזאת בעיקר לאחר המאבק של 67'. מדוע 67'? זה היווה את ה-שבר הגדול של הערבים. היו לפני כן אותם קולות, הם פשוט קיבלו תנופה בשל הנכסה והכיבוש.

אם מנסים לקשור את השואה לפוליטיקה- במה זה אמור לשמש את הצד הערבי?

• מלכתחילה בא השיח הערבי ואומר שהשואה בנתה את מדינת ישראל ואפשרה את הקמתה. כלומר, אם הערבים ימשיכו להכחיש את עניין השואה אז הם יתחזקו את סימני השאלה סביב קיומה. אם הם יכירו בשואה הם למעשה מכירים בעקיפין במדינה ישראל.
• מצד שני- כמו שליהודים יש את השואה שלהם גם לנו, הפלסטינים, יש את השואה שלנו. הכחשת השואה באה ואומרת שהשואה נמצאת גם בצד הפלסטיני. ישראל לא יכולה "להתהדר" בה. השואה מעניקה בידול וייחוד לישראל והפלסטינים לא רוצים לקחת חלק בהכרה זו.
• הכחשת השואה מתחזקת גם את התביעות להחזרת שטחים, בטענה כי נעשה כאן עוול וסבל לאוכלוסיות כבושות. יש כאן נרטיב של הכחשת שואה כי זה משרת סדר יום פוליטי.

הקבלה בין הנכבה לשואה- כאן מגיע הצד הפלסטיני.