היכולת לקטוף פירות כלכליים– שוק לזכויות קניין
היו כלכלנים שטענו שהיכולת לקטוף פירות כלכליים היא הגורם לצמיחה סמיתיאנית.
השוק: לאכיפה של זכויות קניין יש מחיר. יש לנו פונקצית ביקוש יורדת המושפעת באופן שלילי מהמחיר (ככל שעלות האכיפה גבוהה יותר, הפרטים ירצו פחות זכויות קניין) ובאופן חיובי מהכנסה (חברה שמתעשרת תרצה יותר זכויות קניין).
עקומת ההיצע של זכויות קניין מושפעת מהטכנולוגיה ומעלות האכיפה.
כך, בכל משק נקבעת איזושהי נקודת שיווי משקל של כמות זכויות הקניין שתהיה בו.
מה יכול לשנות את נקודת שיווי המשקל?
רפורמה מוסדית המאפשרת באותה עלות לספק יותר זכויות קניין, למשל אימוץ דת. ברגע שאימצנו דת וגרמנו לחברה להאמין שיש אוכף זכויות נוסף שהוא כוח על, הגדלנו את היצע יכולת האכיפה של זכויות הקניין, כמעט ללא עלות (פרופגנדה ועוד).
כמו בכל עקומת היצע, גם שיפורים טכנולוגיים יכולים להזיז אותה (למשל הצבת מצלמות מהירות).
דוגמא עכשווית: ועדת ששינסקי התערבה בזכויות הקניין. חלוקת הרווח בין היזמים לבין המדינה שונתה באופן חד צדדי. המתנגדים טענו שהתערבות כזו תמנע בעתיד מיזמים לחפש גז, כיוון שהרווח העתידי אינו בטוח – פגיעה ביעילות של שוק חיפושי הגז.
ניתן לחשוב גם בצורה אחרת – החוק הראשוני שנתן מראש ליזמים רווח כה גדול פגע בזכויות הקניין של החברה כולה וכעת בוצע תיקון של העיוות ההוא.
פרדוקס המים והיהלומים
כלכלה מוסדית מציעה פתרון קצת שונה מהפתרון הקלאסי לסוגיה זו. היא טוענת שמחירו של מוצר עומד ביחס הפוך לעלות אכיפת זכויות הקניין שלו. למשל, מחיר השוק של אוויר הוא אפס. אבל יש מצבים שבהם אוויר דווקא יקר מאוד – למשל, בלון אוויר בצלילה. הצורך באוויר זהה בשני המצבים, אבל מתחת למים יש יכולת לאכוף את זכויות הקניין (אם לא תשלם על האוויר, ייקחו לך את הבלון). עלות האכיפה במים נמוכה מאוד, בעוד שביבשה עלות אכיפת זכויות הקניין על אוויר היא אינסופית כמעט.
דוגמא: יכולת האכיפה של זכויות קניין על מוזיקה. ככל שיכולת האכיפה הופכת ליקרה יותר, העלות יורדת לאפס.
מחיר מקסימום
נקבע על ידי הממשלה או על ידי פירמות פרטיות (למשל, מחיר ארוחה במסעדה שנשאר קבוע ולא נקבע לפי היצע וביקוש). ניתן לראות כי קיים מחיר מקסימום מתחת למחיר השוק כאשר יש צרכנים שרוצים לצרוך את המוצר אך לא יכולים – למשל, אנשים שרצו להיכנס להופעה ולא נשאר להם כרטיס. הכמות המבוקשת גדולה מהכמות המוצעת ויש מחסור. במצב הזה ההקצאה לא יעילה, הקביעה מי קיבל את המוצר ומי לא היא שרירותית. זוהי דוגמא לשוק עם מגבלה מוסדית.
הכלכלה המוסדית תגדיר גם שוק כזה כשוק בשיווי משקל. אמנם הצרכן משלם מחיר נמוך עבור המוצר, אבל בפועל המחיר הוא גבוה יותר והוא נקבע על פי עקומת ההיצע. המחיר הגבוה מגלם את העלות של המחיר הנמוך – "הוצאת העסקה". זוהי העלות של הצרכן לעמידה בתור, לרכישה מראש של כרטיסי טיסה, אלימות בתור למשחק ועוד.
לעיתים קביעת מחיר מקסימום משקף בעיות מוסדיות ובחלק מהמקרים, קביעת מחיר מקסימום יכולה להיות אסטרטגיה של היצרן – למשל, המסעדה יכולה לקבוע מחיר נמוך יותר על מנת לגרום לתור ו"לאותת" על ידי כך על האיכות שלה (כלומר, גם פירמות פרטיות מעוניינות לקבוע מחיר מקסימום).
"הוצאות עסקה"– העלות הכרוכה בהעברת זכויות קניין על נכסים כלכליים ואכיפת זכויות אלו. ככל שהוצאות העסקה גבוהות יותר, השוק נמצא עמוק יותר בתוך עקומת התמורה.
מגזר השירותים מאפשר לנו למזער את עלויות העסקה. הוא מביא לנו אינפורמציה, אוכף חוזים, תיווך פיננסי, ראיית חשבון. הוא מוזיל את הוצאות העסקה ומגדיל את התוצר. באופן פרדוקסלי ניתן לחשוב שהוא דוחק את התעשיות האחרות, אך בפועל בזכותו המגזרים האחרים מצליחים לייצר יותר. לכן, יש מתאם בין התוצר לנפש לבין הגודל של סקטור השירותים. סך ההוצאות גדול כי יש יותר עסקאות, והעלות פר עסקה פחתה.