המערכה בוולנסיה: האצילים של ארגון מכנסים את המועצה. המלך לאחר שהמועצה נגמרת פונה לשני אנשי סודו ואיתם ממשיך את התכנית איך להמשיך את הלחימה אף על פי הרצון של האצילים. בעמוד 165 פרק 169 המלך הולך להיפגש איתם. בפסקה האחרונה המלך בא עם תכנית קונטרה לאיום של האצילים לפיה הוא מכנס מועצה נגדית שבה ישתתפו נציגים ובעלי תפקידים מקטלוניה. הצבא הוא לא צבא אחד אלא ערב רב של יחידות שונות. המועצה הראשונה אליה הגיע המלך הם האצילים של ארגון שעוינים אליו ולתכניותיו. הוא מכנס מועצה ללא הנציגים של האצולה מארגון אלא רק מקטלוניה (סביב ברצלונה) ומבקש את ההתחייבות שלהם שהם ימשיכו בצבא. לפי הטיעון שאם תהיה לו את ההתחייבות אז האצילים מארגון יתביישו ולא יוכלו לנטוש את המלך. לטווח ארוך הצבא שלו אכן מתפרק והוא חייב לעשות התקפה חזיתית ישירה על העיר, הוא פונה לאציל מסוים נאמן במיוחד אתו הוא מבצע את ההתקפה החזיתית, האציל מאוד חושש מזה שאף אחד לא יבוא לעזרתו. הוא מבקש מהמלך התחייבות שהמשמר האישי של המלך יבוא לעזרתו. אלה שתי היחידות עליהן המלך יכול לסמוך ברגע הזה. התכנית עובדת- ההתקפה הישירה על העיר מצליחה. מה שמעניין הוא מצב הצבא של ימי הביניים- ללא משמעת, היררכיה ופיצולים פנימיים חריפים. יחידה אחת תוקפת עיר וצריכה לעשות הסכמים עם יחידה אחרת במידה ויצטרכו סיוע. המלך מוכיח את הכישורים שלו לא על ידי תכניות אנליטיות מדהימות אלא על ידי היכולת לתמרן ברמה האישית בתוך הצבא המפוצל. בפרק 189 המלך מפרט למה דווקא האציל הזה ספציפי נבחר למשימה- הסיבה הראשונה היא קשר דם בין האציל למלך. ישנו הבדל עצום בין דוד מצד אבא לדוד מצד אמא- הדוד מצד אבא מגדל את הילדים של הבת שלו- במצבים בהם ירושה עוברת בין אב לבן ולא ידי מה שמצווים, דוד מצד אמא היה יכול להיות המלך אם המלך לא היה מכהן. דוד מצד אמא זה מצב שונה, הוא נהפך לאדם חשוב כי אחותו נישאה למלך. רואים את זה בהמון מצבים כגון דוד מצד אבא שאפילו מנהיג את האופוזיציה נגד המלך. בנוסף, האציל מחזיק את כל האדמות שלו מהמלך, האדמות שהאציל מחזיק בהן הן אדמות טריות שהוא קיבל הודות לנישואין. דון ביין לא שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו, המלך מנסה להרגיע אותו על ידי הצגת שתי אופציות: אם הוא יצליח הוא יזכה להרבה שלל ואדמות והוא יהיה אציל גדול ואם לא הוא יהיה בגן עדן. הם פולשים לממלכת וולנסיה, המלך של ארגון מביא איתו חומות ומסתיר מהאצילים מחשש שהם יחבלו בו. מקימים את מבצר הנגד, הם בונים גם נמל כדי להשיג אספקה. הדוד ביאם מגיע לעשות חילוף משמרות, הוא קיבל סכום כסף לגיוס אבירים נוספים. דוד ברנרד גיאם מספר למלך שהוא לא הביא אספקה. את כל הכסף שהמלך נתן לו הוא בזבז על להביא הרבה יותר חיילים. המלך מתרגז והולך בעצמו להביא עוד אספקה, הוא משתמש בכריזמה המלכותית שלו להשיג כל מיני דברים מכל מיני סוחרים וספקים. המבצר מתמלא באספקה. המלך חוזר לארגון לחורף ומגיעה בשורה מרה על הדוד של המלך. המלך מכנס מועצה של אצילים (הרבה מהם יודעים על הבשורה לפני המלך), הם מייעצים לו לסגת. המלך מסרב ועושה את כל הדרך למבצר הנגד, הוא מגלה שהם עומדים לנטוש, הוא מעלה את המורל מעצם הנוכחות שלו, מביא חיילים ואספקה, מסמיך את הבן של הדוד לאבירות, הוא מתכוון לחזור לארגון אבל באמצע הלילה מגיע נזיר ומספר לו שהחיילים מתכוונים יומיים לאחר עזיבת המלך לעזוב בעצמם. המלך מכנס את כל החיילים והאבירים למועצה גדולה ונשבע להם שהוא יעבור את הנהר המרכזי בארגון – יישאר באזור הדרומי קרוב לשדה הקרב ויביא את המלכה לאזור החזית (להוכיח את כוונותיו ולהפעיל לחץ פסיכולוגי) הוא באמת מביא את המלכה ועל ידי כל התכנונים האלה מצליח לגרום לחיילים להישאר כל החורף והאביב וכל המאמצים נושים פרי- העיר וולנסיה נכנעת ומסופחת לארגון והמלך זוכה בתואר הכובש. הוא לא כובש את הממלכה לבד אבל עושה המון דברים בכוחות עצמו, ללא חילות שונים, היררכיה ומשמעת צבאית. המלך צריך לפצות על זה באופן אישי על ידי מחוות, טקסים והצגות. למלך יש תפקיד מרכזי שהוא לא תכנון אסטרטגי אלא יחסי אנוש, מניפולציות ומשחק להצליח לגרום לצבא המפוצל שלו לשתף פעולה ולהתגבר על המכשולים.
בעת החדשה למרות שמופיעים צבאות יותר גדולים יש הרבה פחות תזוזה ופחות הצלחות בכיבוש שטחים. מה שנראה לנו כחסרונות של צבאות ימי הביניים עדיין זה מאפשר להם לעבוד ביעילות אדירה. דוגמה היא מסעות הצלב שמצליחים להגיע כל הדרך למזרח התיכון ולכבוש ולייסד ממלכות חדשות. היה לצבאות האלה בכל זאת יתרונות משמעותיים שאפשרו להם לעשות זאת. קשה לאתר את נקודות הכוח בצבאות הללו, מוקד הכוח של הצבא הוא דווקא למטה ביחידות הקטנות ולא בדרג הפיקוד והשליטה שהוא במצב קטסטרופלי בניגוד להיום. ההסבר הוא שהשיטה המודרנית היא מאוד שונה והשיטה הפיאודלית מפצה על ידי הכוח במקום האחר- היחידה הקטנה.
הצבאות והמלחמות בימי הביניים לא מהדרג הגבוה המדיני אלא מזווית הראייה של היחידה הקטנה:
סקירהכלליתעלמחקרשליחידותקטנותומקומןבהיסטוריה: יש המון מחקר גם סוציולוגי, פסיכולוגי ועוד על היחידה הצבאית הקטנה.
1789- המהפכה הצרפתית: למהפכנים בצרפת הייתה דעה נחרצת על סוד ההצלחה של צבאות והנעת חיילים להילחם, דעתם שלטה באידיאולוגיה, בהיסטוריה הצבאית עד 1945. לפיהם, מה שמניע את החיילים להילחם הוא הערך הלאומי- נאמנות, אחווה. הערך השני הוא שוויון והשלישי חירות. סה"כ: אחווה, שוויון וחירות. יש וויכוח בתוך המהפכנים מה חשוב יותר אבל הטענה היא שמה שמניע אנשים להילחם בצורה טובה הוא האידיאולוגיה. ב- 1792 מתחילות המלחמות של המהפכה הצרפתית עם אויבים פנימיים וחיצוניים, האידיאולוגיה המהפכנית אומרת שאנשים חופשיים המגויסים לצבא להילחם על מנת להגן על המדינה שלהם ינצחו ללא קושי צבאות אחרים כגון שכירי חרב. החלו מלחמות עם שני צבאות שונים מאוד- שכירי חרב תאווי בצע או כפייה לעומת אזרחים חופשיים. המפתח להצלחה צבאית ולנאמנות החיילים זה הערכים המאחדים שמצוינים לעיל וזוהי האמונה עד 1945.