מרניסי מדברת חופש דתי שנגזר מתוך חופש המחשבה. טלבי מדבר על חופש דתי בעיקר. מרניסי לא תגיד שהחופש הדתי משמעו שהאדם יכול לעזוב את הדת ולבחור דת אחרת. אנחנו מדברים על הומניזם אסלאמי. הדת היא וולונטרית- האדם משתייך לה רק אם הוא רוצה. זה גם מראה על הדת האם היא איכותית. השיח הליברלי עוסק בתסכול. הם רוצים לעשות חסד עם האסלאם- להציגו כהומני יותר וגם כדי לקדם את מעמדם. יש כאן מאבק על משנתו של המאמין.
1911-1905 מהפכה חוקתית
1979- המהפכה האסלאמית. הקואליציה של הסוחרים (בזאר), אשר מביאים את הנשק הכספי, יחד עם אנשי הדת וחכמי ההלכה, שמביאים את הלגיטימציה הדתית, מצליחה לדחוק את האינטליגנציה האזרחית. חמיני יצא ממנדט זה לשלטון קליריקלי.
מהפכה זו עושה טיהור תרבותי בכיוון של אסלאמיזציה של כלל המערכת האיראנית. מוקמים קמפוסים אקדמיים, שם קיים מוקד חילוני, מתמערב. למיעוטים דתיים מבהירים שהם תחת שלטון אסלאמי. יש צמצום של תפקידים לנשים ושל אנשי צבא. הם יוצרים מסגרת צבאית אופרטיבית אך מקפיאים אותו והופכים אותו כפוף לאנשי ההלכה. זהו עיצוב דגם מהפכני. זה למעשה ניסיון לטהר את כל האלמנטים השליליים שדבקו במדינה תחת השלטון הפהלווי.
סדאם חסין סובר לתומו שאם יש מהפכה אסלאמית אז הכוחות המורדים הם חלשים ולא רציונליים. המהפכה אמנם ליכדה את החברה האסלאמית- כי יש כאן איום על המולדת ובאותה נשימה היא כילתה את משאביה. סדאם שתמיד רצה לנגוס בחלקים מאיראן (שאט אל ערב) מחליט לצאת למלחמה- מלחמת איראן-עיראק. חמיני מכריז על שביתת נשק בטענה שזה פוגע בכוח האומה.
סרוש, הוגה שיעי איראני, מדבר על כך שתבונה וביקורתיות מביאות לפתיחות. על משוואה זו ניתן לבנות דיון סביב חירות (שהיא בפתיחות). התבונה נותנת הבנה של האמת הדתית וזה נותן יתרון לכך שהדת לא תהפוך לכפייה עבור האנשים. האדם מפעיל את הרגש ומצליח לעבד באמצעותו את ההבנה החופשית, שבאה מתוך בחירה אמיתית. התבונה היא כלי שמתחזק את הדת בעוד שהאמוציה מביאה להיבט מעוות של אמת דתית. ההשפעה המערבית במאמר זה היא מובהקת.
הסכנה הכי גדולה לדת היא קפיאה על השמרים. השימוש בתבונה מאפשר לה רעננות וחדשנות. משום כך עניין הביקורתיות נכנס למשווה כערך נלווה לה.
חשוב להוגים אלה לבוא ולומר שהדברים הללו מוטמעים באסלאם. סרוש טוען שהתבונה תאפשר לבני אדם לקרוא בצורה נכונה את הטקסט הקדוש ואת הטקסט של הנביא. המטרה היא להתחקות אחר האמת הדתית האמיתית ולא להתחקות אחר ה"תבונות" שהביא דורות מאוחרים יותר.
הביקורתיות היא סם החיים של כל דת. ללא ביקורתיות הדת תאבד מכוח המשיכה שלה ותהפוך לדת נוקשה ומדכאת.
יש כאן נימוק פרגמטי– חברה נתונה לעולם לא יכולה להיות סגורה הרמטית מן העולם החיצוני. אם לא תהיה ביקורתיות ותבונה מבפנים אז היא תבוא מבחוץ. הצינורות שיאפשרו לתבונה להיכנס הם כל אמצעי התקשורת המתקדמת (לוויין וכו'). אז עדיך לדת שזה יבוא משכנוע פנימי ולא מבחוץ.
השיעים רוצים כמו העמיתים הסונים שלהם רוצים לקדם גרסא רכה של אסלאם ושל שיח דתי. הם מנסים לעשותה יותר אדפטיבית קשובה לצרכים של החברה, ולהעלות את רף הסובלנות ואת רף הדיאלוג בין האסלאם לסביבתו. במקום עידן של התנגשות בין ציוויליזציות הם מנסים לקדם עידן של דיאלוג ושל גישור.
דיון נוסף אצל סרוש הוא עניין החירות- חירות פנימית וחירות חיצונית. אלו הם שני כלים שלובים שיחדיו צריכים להשיג חירות כוללת אשר תעבוד לטובתה של הדת.
חירות פנימית- השתחררות מהיצר ומהאגואיזם האישי. הוא מושפע מהמיסטיקה של ג'לאל א-דין א-רומי.
חירות חיצונית- השתחררות מדיכוי וציות עיוור.
המטרה הנכספת תהיה ששתיהן יתקיימו. סרוש טוען, וכאן מתריס כנגד המערב, שהשלטון קידם את החירות החיצונית אך לא ספר כלל את החירות הפנימית. באסלאם לטענתו יש בעיה עם שתי החירויות. הוא מסמן סדר יום של שחרור: גם מיצרים וגם מדיכוי, וזה מבטיח התמקמות טובה יותר של האנושות ושל המאמין המוסלמי. כך, גם הדת מקבלת את גרסתה הרכה. הוא אומר שהחירות זה לא מתכון לאנרכיה, פשוט הכל צריך לבוא דרך שימוש פנימי, דרך שימוש בתבונה. הוא מנסה לבטל ביקורות שהוטחו כלפיו- שהחירות פותחת סכר מסוכן למהפכות. לדידו, אם הכל יבוא בצורה וולונטרית אז זה סימן שהיא איכותית.
סרט- פרספוליס
הסרט חשוב מפני שהוא נותן ראיה מעמיקה על החברה דרך הקולנוע. הוא נוגע בסוגיות ליבה של פרט וחברה- דרך זכויות האישה, חופש הביטוי וכו'. הדיסידנטיות והחתרנות מתבטאים בסרט במוזיקת הרוק הרועשת. ניתן לחלץ ממנו ביקורות כלפי המהפכה, השיח האיראני. הסרטים הללו הם חלק מהותי מהחברה האיראנית.
הסרט מחזק את ההבנה שניסינו להעביר בשיעורים- שקהילת שיח אינה מוגבלת בגבולות גיאוגרפיים והיא שותפה לחוויות יסוד ונותנת מענה לתחלואות החברה במזרח הים תיכוני.
א. הפרדת דת ממדינה
יש כאן מעין אובססיה מצד ליברליים סביב סוגית דת ומדינה. היא מוכוונת על ידי תנועות שמציגות את עצמן כאלטרנטיביות לזרם הקיים.
אוסף הקולות שממענו הם אינטלקטואלים ליברליים שלא ממקמים את עצמם במגדל השן. הם מנסים להתאגד פוליטית וחברתית. כשהם נוגעים בסוגיית דת-מדינה הם מקיימים קריאה אלטרנטיבית של קריאת כתבי הקודש המתבסס על הומניזם ופתיחות תרבותית ועל כך שהאסלאם לא מספק פרוגרמה פוליטית טובה להתנהגות אנושית מודרנית.
בכל הנוגע למערב האינטלקטואלים ניצבים בפני דילמה. מזהים אותם כסוכנים לש המערב. הם מודרים שלמערב יש מה לתרום למודרנה הערבית, והוא כן יכול להוות מקור השראה לפיתוח וקדמה. עם זאת יש להיות עם היד על הדופק- הם לא מבקשים למחוק את התרבות והזהות הילידית אלא רק להתאימה לחברה המשתנה. כמו ראשית האסלאם, שהיה גם הוא דינאמי יותר ופתוח לשיח. צריך להחזיר עטרה ליושנה במובן זה של פתיחות.
דבר זה מצביע על דילמה- שלא ניתן לשווק את האידיאולוגיה שלך ללא עטיפה דתית. אולם, לאינטלקטואלים רבים יש אמירה בוטה ומתריסה שלא היתה מביישת אינטלקטואלים מערביים.
אם כן השיח הליברלי בהקשר של דת ומדינה פועל יותר על הרציונל, הוא מהווה קריאה אלטרנטיבית למסורת. הם אף עושים שימוש בתקשורת חדשה שפרצה לתודעה משנות ה-80 אשר מאפשרת מעבר של אותם רעיונות רוויזיוניסטים.