"השיר על הארץ"

פרידה ממירה זכאי

מירה זכאי היתה אומן גדול. זמרת נפלאה שהאופן שבו חלקה את אהבתה למוסיקה עם מאזיניה היה הרבה יותר מ"ביצוע". בין אם שרה מוסיקת בארוק, שירים מורכבים של מהלר או יצירה ישראלית, הרגשת כמאזין שאתה שותף לדיאלוג עמוק מאד (תרתי משמע), שמוצע לך בנדיבות אין קץ. מירה היתה חברה קרובה שלי במשך עשרים שנה כמעט. היא שרה מחזור שירים שכתבתי עבורה ("ערגה") והשתתפה ביצירה אחרת - "סתו", מחזור לשלושה קולות ותזמורת קאמרית. חלקנו שמחות ותסכולים, שיתפנו פעולה והתוכחנו בלהט על סוגיות מוסיקליות ואחרות. אין כמעט דרך להתחיל ולספר מי היתה מירה זכאי. 

אבל אני מבקש להאיר צד אחר, פומבי קצת פחות בדמותה של מירה שהיתה אחד מאנשי המפתח המשמעותיים בסצנת המוסיקה הישראלית. במדינה, שבה חיי המוסיקה מוזנים כמעט במלואם על ידי כספי ציבור, במדינה שבה מנגנוני פיקוח נדרשים לאנשי מקצוע שייעצו להם, ישנם מעט מאד אנשים הבוחרים להקדיש מרץ זמן, ויכולת לטובת הכלל. מעטים עוד יותר עושים זאת מתוך ראיה והבנה כוללת של חשיבות המנגנונים האלו. מירה היתה הבכירה שבהן, זו שמעמדה כמוסיקאית נערצת וכאשה חכמה כל כך היו לנכס שהעמידה לרשות הציבור. היא כיהנה כחברה בסנאט של אוניברסיטת תל אביב, היתה יושבת ראש ועדת המוסיקה של "סל תרבות", חברת ועד מנהל של המכון למוסיקה ישראלית ושל "חג המוסיקה הישראלית", כיהנה באין ספור ועדות של המועצה להשכלה גבוהה (ישנן אי אלו תכניות ללימוד מוסיקה ש"חייבות" לה את קיומן), היתה יועצת לקרן רבינוביץ, לוועדת התמיכות של עירית תל אביב, היא עמדה בראש ועדות רבות לקידום אקדמי וועדות לחלוקת פרסים בתחום המוסיקה, והיתה חברה במליאת תיאטרון הבימה.

יצא לי לעמוד מקרוב על האופן שבו מילאה את תפקידיה בשירות הציבור. נחשפתי לכך כמוסיקאי, כאיש אקדמיה, כמי שהחליף אותה בכמה מהועדות (מירה הקפידה לציין שיש צורך להצעיר חלק גדול מהגופים האלו) וכמי שהתיעץ בה לא פעם, היא היתה תמיד הגונה באופן קיצוני.

היתה לה יכולת לקריאה יסודית של כמויות חומר עצומות, והיא הניחה שחובתה כמי שבודקת הצעות להכיר אותן טוב כמעט כמו מי שכתב אותן. באחד הדיונים במל"ג היא הפתיעה ראש תכנית מיועדת בשאלה ספציפית בענייני קורס מיומנויות שהסתתר אי שם בתכנית הלימודים לשנה ב׳. היא שאלה ברצינות גדולה, האם הוא חושב שבארבע עשרה שעות סמסטריאליות אפשר יהיה לכסות את מה שהכותרת הבומבסטית של הקורס מבטיחה. ראיתי את האיש, מיומן, רהוט, מתבלבל לרגע ומאפשר למירה להסביר, ברצינות אמיתית אמהית כמעט, שבתואר ראשון, בתכנית מהסוג שהוא מציע, מה שניתן לעשות בעיקר זה לעורר עניין אצל התלמידים, לנסות ולגרות אותם ללמידה מתקדמת, ואולי כדאי להגדיר את הקורס כ"קורס היכרות"? אל תדאג אמרה לו, אנחנו יודעים לקרוא טקסט ואם אתה תציג לנו תכנית ריאלית, אנחנו כבר נמליץ. 

בוועדות שעסקו בקידום פרסונלי מירה תמיד היתה בעד המועמדים. היא לא היתה תמימה: היא היתה למעשה חתרנית מטבעה, היא ביקשה, ועל כך העידו הדו"חות שלה להדגיש את מה שהיא ראתה כחוזקות האמיתיות של האנשים, חוזקות שלפעמים הפתיעו את חברי הועדה האחרים ואולי אפילו את המועמדים עצמם.

"שימו לב (היא אמרה בתיק שפרטיו כמובן חסויים), שהאדם שבו אנחנו עוסקים לא היה פעיל בתחום במשך שנתיים, זה לא אופייני לו, אני מבקשת לפנות לדיקן ואולי גם למועמד עצמו כדי שנברר מה באמת קרה בשנתיים האלו, האם חלה? האם עסק בדברים אחרים?" זו היתה מירה. טובעת בים של חומרים היא מבקשת לברר משהו, היא מבקשת לברר זאת כאדם (במקרה הספציפי הזה גילינו שהאיש עסק למעשה בפעילות קהילתית התנדבותית יוצאת דופן, כזו שלא מציינים בקורות חיים אקדמיים. זה היה מרגש כל כך, שמירה בחרה לציין את זה בדו"ח הסופי של הועדה, והאיש כמובן זכה בקידום לו היה ראוי).

בוועדות האלו, היתה למירה דרך להקשיב ולעמוד על שלה. ידעתי, והיא ידעה שבשלב כלשהו הרוחות יתלהטו, וזה, כמעט כמו אצל מהלר, היה האות שלה לומר את דבריה. היא תבעה הקשבה וקיבלה אותה. היתה למירה זכאי עוד רגישות גדולה, "הגברת הגדולה של הישראליוּת" חשה תמיד מחוייבת להדהד את קולם של העולים החדשים. מרק קופיטמן חייב לה במידה רבה את מיצובו בלב הקונצנזוס הישראלי, "שמש אוקטובר" המכוננת נושאת את חותם המבצעת הגדולה שלה. שידלובסקי, דורפמן, היידו, בכולם מצאה הד לתפיסת ישראל "כבית". איזה געגוע ומשאת נפש שדיברו אליה מאד. בסדרת הראיונות שלה עם היידו בחרה לעסוק בקפדנות בסיבות לעלייתו ארצה וכמי שרואיין על ידה לכתב העת "פעימות", אני יודע שכשמירה שאלה שאלה היא דרשה תשובות ולא ויתרה. רק מי שהיתה מוגשמת כל כך כאמנית, מי שבחרה בקפידה את הרגע שבו בחרה לרדת מהבמה בגאון, רק מי שהחליטה שטובת הכלל מחייבת את מעורבותה העמוקה בחיי המוסיקה שלנו יכלה לתרום להם גם מהצד הנראה פחות לעיין כשם שעשתה זאת מירה זכאי.