תג מחיר

סטראדיווריוס "Medici" משנת 1716. צילום: The Strad

כינורות סטראדיווריוס המיתולוגיים שנמצאים במצב נגינה טוב יעלו היום מעל עשרה מיליון דולר ולחלקם אפילו כבר אין תג מחיר. האם יש הצדקה?

אחד האתגרים הלא פשוטים העומדים בפני כנרים מתחילת דרכם המקצועית, בעצם כבר בתקופת לימודיהם, הוא מציאת כלי מתאים שיאפשר להם להתפתח, יצלצל טוב ושניתן יהיה לעמוד במחירו. תג המחיר של כינורות לתלמידים ברמה סבירה מגיע כבר לאלפי דולרים בימינו, סכום זה גדל והולך ומגיע בסופו של הספקטרום לכינורות איטלקיים עתיקים שמחירם נמדד במיליונים (דולרים). כינורות סטראדיווריוס המיתולוגיים שנמצאים במצב נגינה טוב יעלו היום מעל עשרה מיליון דולר ולחלקם אפילו כבר אין תג מחיר, הם עולים כמו יצירות האמנות היקרות ביותר שקיימות.

האם יש הצדקה למחיר זה? או שאולי בכלל מדובר במיתוס "הכינורות מקרמונה" (סטראדיווריוס, גוארנרי)? ובכלל, איך יכול להיות שעד ימינו אנו, עם כל התקדמות המדע, עדיין לא נמצאו בוני הכינורות שיוכלו להשתוות למאסטרים העתיקים?

לשאלות אלו תשובות מורכבות מאוד שאינן חד משמעיות. ראשית, ניתן לקבוע ללא צל של ספק (וזאת מבלי להכנס לפרטים הטכניים של מקצוע בניית הכינורות) שאסכולת בוני הכלים מהעיירה קרמונה שבאיטליה בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 אכן כללה בונים משכמם ומעלה, בראשם אנטוניו סטראדיווריוס וג'וזפה גוארנרי, שעלו גם על בני דורם שחיו במקומות אחרים. יתכן שהיו להם סודות מקצועיים שעדיין לא גילינו ויתכן שלא. בכל מקרה, הכינורות שבנו הם באמת פנטסטיים ונחשבו ככאלה כבר בדורם. לנקודת ההתחלה הטובה הזו נוסיף את העובדה שכינור טוב, אם ינוגן באופן סדיר על ידי נגן טוב, צלילו ייפתח ויעמיק, יתווספו לו גוונים חדשים ואם יתוחזק ויישמר בצורה נאותה הוא פשוט יילך וישתבח. בקיצור, נראה שיש לנו ג'וקר- כינור מצויין שהולך ומשתפר, השמים הם הגבול. ואכן, רוב הכנרים הגדולים במהלך ההיסטוריה דאגו תמיד להחזיק סטראדיווריוס או גוארנרי בבעלותם, לפעמים אפילו שניים. כמובן שעצם כך שהענקים הללו- מפגניני דרך אויסטראך, פרלמן ועוד רבים ומצויינים ניגנו בכלים האלה וגם דאגו לדבר ולהדגיש את איכותיהם המיוחדות רק העצים את המוניטין שלהם עוד ועוד.

כינור גוארנרי דל גז'ו "Ex-Vieuxtemps" משנת 1741, אשר נרכש מבית המכירות "סותבי'ס" בשנת 2008 ע"י האספן הרוסי מקסים ויקטורוב בסכום שמוערך בכ-16 מיליון דולר. צילום: אימג'בנק\GettyImages

כינור גוארנרי דל גז'ו "Ex-Vieuxtemps" משנת 1741, אשר נרכש מבית המכירות "סותבי'ס" בשנת 2008 ע"י האספן הרוסי מקסים ויקטורוב בסכום שמוערך בכ-16 מיליון דולר. צילום: אימג'בנק\GettyImages

אך למרות זאת, יש אנשים רבים, חלקם סולנים נודעים ומצליחים, שטוענים שמדובר בכלל במיתוס, בתחושה סובייקטיבית של הנגן, שהקהל בכלל אינו יכול להבחין אם כנר מסויים ינגן בכינור עתיק מעולה או בכינור מודרני טוב. שאין צורך לשעבד חיים שלמים במרדף אחרי הכלי עם השם הנכון. לא מעטים מהכנרים המובילים בעולם אכן נאמנים לתפיסה זו ומנגנים בכלים שנבנו בעשר-עשרים השנים האחרונות, כלומר נחשבים כחדשים לחלוטין ולא ניכר שהדבר פוגע בהצלחתם המקצועית.

יש לציין בהקשר זה את העובדה שגם הכינורות הטובים ביותר מתבלים עם הזמן מבחינה פיזית. הם נהיים פגיעים יותר, רגישים לשינויי מזג האויר, נוטים להיסדק או לפתח זמזומים טורדניים חוזרים ונשנים שקשה מאוד להיפטר מהם. גם מבחינה צלילית הם מפתחים לעיתים כל מיני גחמות, חוסר אחידות בין הרגיסטרים, צליל צעקני או עמום במיתר מסויים וכו'. כשאתה מנגן רסיטל בטוקיו הלחה, עולה על מטוס ממוזג ומגיע תוך חצי יום לאירופה היבשה והקרה, הכינור שלך סובל. ואם הוא זקן, הוא סובל כפליים. אין לך כל ביטחון שבעת שתפתח אותו במלון בציריך ותנסה להתחמם קצת לפני חזרה עם תזמורת הוא אכן יעמוד לשירותך ללא זמזומים, צליל חלול או שאר גחמות צליליות. רבים הסיכויים שתאלץ ללכת למתקן הכלים המקומי על מנת שיטפל בסטראדיווריוס שלך כדי שתוכל להופיע איתו בערב. זה דבר מלחיץ ביותר עבור מי שהקריירה שלו היא לעלות על במה בכל רחבי העולם ולצלצל מצויין בכל מצב. אם יהיה לך כינור מודרני בריא, סולידי וטוב פשוט לא תחווה את הטרדות האלה, תוכל להתמקד בנגינה, בהכנת הקונצרט ובכלל, תחיה חיים רגועים יותר. אלה כמובן בעיותיו המקצועיות של הנגן, אולם גם בגזרת המאזינים, במבחני האזנה עיוורת רבים שנערכו לא תמיד נמצאה התאמה בין גיל/ערך/יוקרת הכלי לבין העדפת הקהל.


אני עצמי השתתפתי כנגן במבחן כזה שנערך בברלין וכלל עשרה כינורות מגיל שנה אחת ועד שלוש מאותה שנה, מבונה כמעט אנונימי שכבר שכחתי את שמו ועד סטראדיווריוס. התוצאות היו די מובהקות למיטב זכרוני: הכלים שנוגנו באופן סדיר על ידי כנרים פעילים דורגו במקומות הראשונים, אלו שישבו בכספות או במחסן האוניברסיטה או הושאלו בכל פעם לנגן אחר דורגו במקומות האחרונים. כל זאת ללא קשר לגילם ולמחירם. בהזדמנות אחרת, ניתנה לי הזכות לשאול כינור מאוסף בית הספר הגבוה למוזיקה בברלין למשך שנתיים. יכולתי לבחור בין פייטרו גוארנרי, גליאנו ועוד כמה מאסטרים איטלקיים גדולים. הלכתי לבחור אחד מהם בחיל ורעדה, העניין הוא שלאחר שניגנתי על כל הכינורות שהוצעו לי ראיתי שלצד האיכויות המדהימות של כל אחד מהם קיימות גם בעיות צליליות לא פשוטות בכולם. בסוף, אולי מתוך חוכמה ואולי מתוך עצלות, החלטתי להישאר עם הכינור הנאמן (לא זול ולא יקר, לא זקן ולא צעיר) שמלווה אותי כבר 25 שנים...

ויולת סטראדיוורי "MacDonald" מוצגת לראווה בסות'ביס הונג-קונג. צילום: China Daily

ויולת סטראדיוורי "MacDonald" מוצגת לראווה בסות'ביס הונג-קונג. צילום: China Daily

אז מה עדיף?

לעניות דעתי, אין כאן אמת אחת או בחירה מועדפת. נכונה העובדה שכינור מודרני טוב (וכן, יש בונים מעולים בימינו) יכול להפיק צליל נפלא, להיות צפוי ויציב יותר ולחסוך הרבה כאבי ראש וגם משכנתא ענקית לכנר המנגן בו. ניתן גם להניח שהוא ישתבח עם הזמן ואם יחווה מספיק שנים של אינטראקציה עם נגנים מעולים יתכן מאוד שגם הוא יהפוך לכינור מיתולוגי וגם יעלה את ערכו בהתאם.

מצד שני, כינור עתיק שהשתמר היטב יכול לתת לכנר אפשרויות נוספות וצבעים שקיימים אולי רק בו, אפילו אם זה יהיה רק ברגיסטר מסויים, בדינמיקה מסויימת או על מיתר אחד מסויים. הכינור יכול לאתגר את הנגן, "להנחות" אותו ולהעניק לו השראה ולו בשל רגע אחד של קסם. מכיון שהנגן אינו רובוט, אותו רגע קסום, אותו צבע מיוחד במינו יכולים אולי ליצור מצב רוח ואינטראקציה עם הכלי שתביא איתה לשינוי בצורת נגינתו של הנגן, שתוביל לחוייה מוזיקלית מיוחדת ונדירה. אבל הוא גם עלול לבגוד בנגן מפעם לפעם, אם מבחינה פיזית ואם מבחינה צלילית וצריך להיות מודעים ומוכנים לאפשרות הזאת. חשיבות גדולה יש גם לצרכי הנגן- האם הוא רוצה צליל גדול "שיעבור" את התזמורת עד לשורה האחרונה באולם? האם הוא מעדיף צליל שירתי ואינטימי למוזיקה קאמרית? האם הוא בכלל חלק מתזמורת וצריך צליל שמשתלב טוב במיוחד? בסופו של דבר, מה שקובע יותר מכל היא האינטראקציה בין הנגן לבין הכלי והיא תלויה בעיקר באופיו של הנגן, במידת הסיכון שהוא מוכן או לא מוכן לקחת, במידת ההשראה שהוא מצפה לקבל מכלי שעבר דורות של כנרים ענקים לפניו וכמובן, כמו תמיד – במנהל הבנק.