ביקורת / "דון קרלו" באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר

"דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 11.3.2018

כשעלתה "דון קרלו" לראשונה באופרה הישראלית, לפני 12 שנים, גיליתי שניתן די בקלות לעשות לה התאמה תרבותית וגיאוגרפית למציאות הישראלית. למרבה הפלא, ניתן לעשות התאמה כזו גם היום. אז הנה היא, והביקורת על הביצוע תבוא אחר כך.

ובכן: תארו לעצמכם שבנימין נתניהו (להלן- "ביבי") הוא ראש ממשלה רב עוצמה, בתקופה בה עדיין לא נחקר בשלל תיקים. עכשיו דמיינו שהוא עושה הסכם שלום עם איראן, שבמסגרתו משודכת לבנו החתיך, יאיר, איראנית צעירה ויפה. לצורך העניין נקרא לה יסמין. יאיר ויסמין מאוהבים זה בזו ואמורים להתחתן. אלא שאז מתה שרה, אשתו של ביבי (בסיפור, כן? לא במציאות חלילה). יסמין, שהייתה אמורה להתחתן עם אהובה הצעיר יאיר, נאלצת להתחתן במקומו עם ביבי המזדקן והאכזר אך ממשיכה לשמר את אהבתה ליאיר. בקשר ביניהם מנסה לחבל פיירוז, נסיכה שתומת עין שבטוחה שהיא יפהפיית הנילוס ורוצה את יאיר לעצמה.

יאיר האידאליסט מחליט להתגייס למאבקו של העם הפלשתינאי, הנאנק תחת שלטון הכיבוש הישראלי. בתגובה, מכניס אותו ביבי לכלא. דורון, חברו הטוב של יאיר, לוקח על עצמו את האשמה; אבל כשהוא בא לבקר את יאיר בכלא הוא נורה למוות בידי מתנקשים אלמוניים. כדי לגרום להמונים להאמין שהכל נעשה בשם שמיים נעזר ביבי בשירותיו של הרב הראשי לישראל, שזוכה למעמד נכבד במדינה בגלל שיקולים פוליטיים ואינטרסנטיים. ביבי מרגיש תיסכול עמוק על כך שהוא חייב להיכנע לתכתיבים של איש הדת, אבל אין לו ממש ברירה. בסוף דוקר ביבי את יאיר למוות, בתמיכתו השקטה של הרב הראשי. מסך.

זהו פחות או יותר סיפור המסגרת ל"דון קרלו", בהבדלים קלים של מקום, זמן ודמויות. הזמן- אמצע המאה ה- 16. האויבות- ספרד מול צרפת ופלאנדריה. בנימין נתניהו הוא מלך ספרד, פיליפ השני. יאיר הוא בנו, קרלו. יסמין (הנסיכה האיראנית) היא אליזבת. פיירוז שתומת העין היא אבולי (Eboli). הפלשתינאים הם הפלמים. הרב הראשי הוא האינקוויזיטור הגדול. דורון, חברו הטוב של יאיר, הוא רודריגו. אם כל זה לא מספיק, הרי שהמוזיקה בפתיחת המערכה השנייה, בסולם דו מז'ור, מזכירה מאוד את מנגינת "מעוז צור".

"דון קרלו" היא לא מהאופרות הפופולאריות ביותר של ורדי, ובצדק. מבחינת היקפה היא אמנם מונומנטלית, אך ההלחנה שלה אינה מעודנת כמו האופרות הגדולות שלו. לעיתים ממש מתקבל רושם של קטעים תפורים ביד גסה, כדי להכניס את כל הדרמה ההיסטורית לתוך המסגרת האופראית. ובכל זאת, ההפקה הנוכחית באופרה מומלצת.

הנקודה העיקרית העומדת לזכותה היא איכות הנגינה התזמורתית תחת ידו של דניאל אורן. רק לפני שבועות מספר ניצח אורן על "דון ג'ובאני" של מוצרט, ולטעמי זה היה חלש מאוד. הפעם, עם ורדי, זה היה סיפור אחר לגמרי. כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שאורן מרגיש ברפרטואר הזה כמו דג במים.

במוזיקה של ורדי, תנועות הידיים הרחבות שלו, הפראזות הרומנטיות ובניית המשפטים המוזיקליים נשמעו נכון ובסגנון. כן, היו פה ושם בעיות בלאנס, וכן, לא תמיד הכל היה מדויק במאה אחוז. אז מה. בסיכומו של דבר הצד המוזיקלי היה מהנה מאוד. אולי גם כי הפעם, בניגוד לדרכו, אורן לא שאג ולא נהם עם התזמורת והזמרים. זה שידרוג משמעותי עבור מי שיושב בשורות הקדמיות.

לגבי הזמרים (קאסט ראשון): אין גילויים מסעירים, אבל כמעט גם אין נפילות. הבולטים בעיני היו קטבאן קמוקלידזה (Ketevan Kemoklidze) בתפקיד הנסיכה אבולי, עם יכולת ווקאלית מרשימה שהלכה והשתפרה עם הזמן; אירה ברטמן בתפקיד אליזבת, ששרה יפה כתמיד; ויונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד האציל רודריגו בקול מהוקצע ובנוכחות מאופקת. לקוריאני סימון לים (בתפקיד פיליפ) יש קול גדול ומרשים, אבל משהו בנוכחות הבימתית שלו היה לטעמי "תקוע". במידה מסוימת זו היתה גם ההתרשמות מאיבגן אורלוב (Ievgen Orlov) בתפקיד האינקוויזיטור הגדול. שבחים מיוחדים מגיעים למקהלה, שנשמעה מדויקת ומלאת נפח. על הבימוי לא ארחיב- אציין רק שהוא שמרני במובן הטוב של המילה, ואפקטיבי למדי. כך גם התפאורה והתלבושות.

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

ההפקה הזו של "דון קרלו" היא בגרסה האיטלקית, וכוללת ארבע מערכות (במקום החמש המקוריות בגירסה הצרפתית המקורית). לטעמי האופרה ארוכה מדי גם בגרסה השנייה, והיתה נשכרת אם ורדי היה מקצץ קצת משתי המערכות האחרונות. אבל בסך הכל אין תלונות. מומלץ כמעט מכל בחינה.