ביקורת / קיריל פטרנקו ויוג'ה וואנג עם הפילהרמונית

צילום: Fadil Berisha/Rolex/Fidelio Artists

המנצח קיריל פטרנקו והפסנתרנית יוג'ה וואנג בתכנית מיצירות דיקא, פרוקופייב וברהמס. היכל התרבות ע"ש ברונפמן 17.02

תקופה חגיגית עוברת על הפילהרמונית הישראלית בשבועות האחרונים. בסדרה הקודמת התארח בה המנצח להב שני, מיד לאחר ההודעה על מינויו כמנהל המוזיקלי הבא של התזמורת. כעת מתארח בה קיריל פטרנקו (Petrenko), מנהלה המוזיקלי הבא של הפילהרמונית של ברלין. לאחר סידרת הביטולים של תחילת העונה, זהו רצף מבורך של שמות גדולים.

ואכן, הקונצרט במוצ"ש היה אירוע מלהיב. גם בזכות פטרנקו עצמו, שהופיע הפעם עם הילת ה"מנצח הנבחר של הפילהרמונית של ברלין"; גם בזכות הפסנתרנית הסולנית יוג'ה וואנג, שהציגה נגינה פנטסטית; וגם בזכות התזמורת, שהגיבה למנצח האורח בחום והתלהבות לא רגילות.

את הערב פתחה "לה פרי" (La Péri) מאת פול דיקא, שחוברה עבור "הבלט הרוסי" המפורסם של דיאגילב בשנת 1912. זו יופי של מוזיקה: צבעונית, מגוונת, עם תזמור עשיר ועם שפה מוזיקלית שמזכירה יצירות של מלחינים צרפתיים אחרים בני התקופה (לדוגמא, סימפוניה מספר 3 של סן-סנס או "הים" של דביסי). "לה פרי" היא דוגמא טובה ליצירות שהפילהרמונית צריכה לבצע יותר: מצד אחד היא לא מוכרת לרוב הקהל, ומצד שני- היא נגישה ומעניינת. גם הביצוע היה מבריק ומהנה מאוד.

שיא הערב מבחינה ביצועית "נטו" היה מיד אחר-כך, עם הקונצ'רטו מספר 3 לפסנתר של פרוקופייב. הקונצ'רטו הזה נשמע הרבה פעמים כמו "תצוגת תכלית" חלולה של וירטואוזיות, שעיקרה קושי טכני מטורף אך ללא עומק ריגשי. הפעם, בנגינתה של יוג'ה וואנג, זה היה הרבה יותר מסתם זיקוקי די-נור של שליטה טכנית. זה היה ביצוע נפלא, עם פסנתרנות על-אנושית אבל גם מלאת עניין. לאחר הפרק הראשון המסחרר הקהל פרץ במחיאות כפיים ספונטניות, וזה היה מקסים. לרגעים הרגשתי גאווה של ממש שהפילהרמונית הישראלית זוכה לשתף פעולה עם מוזיקאים ברמה כל-כך גבוהה. וואנג פינקה את הקהל גם בשני הדרנים, כאילו לא ניגנה הרגע את אחד הקונצ'רטי הקשים ביותר ברפרטואר. ממש גיבורת-על.

את הערב חתמה הסימפוניה הראשונה של ברהמס. זה היה ביצוע מרשים מאוד, אם כי לא מושלם. מצד אחד, היו לי השגות לגבי היעדר תחושת מתח מספק בבניית הפרק הראשון ועיצוב פראזות מסוימות בפרק הרביעי. מצד שני, הניצוח של פטרנקו היה מדויק וברור מאוד, והיו בו הדגשות יפות של קווים לא צפויים (במיוחד של כלי הנשיפה ממתכת). התזמורת הגיבה בהתלהבות ניכרת, והפיקה את הצליל שהיא שומרת למנצחים אהובים במיוחד. בסיכומו של דבר, זו היתה חוויה גדולה ומרגשת. מומלץ מאוד.

שתי הערות לסיום:

1. בשיפוץ היכל התרבות הושקעו עשרות מיליוני שקלים. איך זה שאף אחד לא חשב להתקין באולם מלתחה לאיכסון מעילים ותיקים, כמו בכל אולם קונצרטים נורמלי בעולם? במוצ"ש היה בחוץ גשם שוטף, והקהל נאלץ להיכנס לאולם עם מעילים ומטריות נוטפי מים. מטורף.

2. בתל-אביב, לא משנה מהי החוויה שחווית בתוך האולם. בסופו של דבר, הצלילים שתיקח איתך הביתה הם הצעקות "בייגלה חם וטרי, שלוש בעשר". והנה זה פלא: גם בברלין יש מוכרי בייגלה מחוץ לאולם ה"פילהרמוני", רק ששם הם עומדים בשקט ומכבדים את העובדה שאנשים יצאו הרגע מקונצרט. מה הסיכוי שהמודל העיסקי המופלא הזה יאומץ גם כאן?