ביקורת כלפי שראבי

שראבי רואה את התרבות המערבית כמודל אוניברסאלי שערבים גם צריכים ללכת לפיו. אין לו שום משקעים, הוא לא מצטדק, אלא בוחן את ההוויה הערבית דרך עיניים מערביות. הבעיה היא שזה מביא אותו לקיצוניות. הוא לא מאפשר הבנה של נתונים פנימיים מקומיים אלא מסתכל על הכל מבחוץ. רואים זאת בתפיסתו כלפי המשבריות והניאו-פטריארכליות. הוא טוען שהניאו-פטריארכליות מתועלת על ידי שני שחקנים מרכזיים- המשטרים הערביים והמפלגות האסלאמיות.

הוא מחבר בין סוציולוגיה לפוליטיקה. הוא מעצים מונח מסויים בתחום הפוליטי. הוא משתמש בכך כשם קוד לאפליה ולחוסר שוויון עמוק בחברה. זהו מהלך יצירתי. לטענתו הניאו פטריארכליות מתקיימת בשני שחקנים מרכזיים- השליטים הפופוליסטיים של שנות ה-70 והמפלגות האסלמיות הפונדמנטליסטיות.

לטענתו למרות הלהט של שני השחקנים הם לא ממש קידמו או חתרו לקדם שינוי בחברה. שראבי מחפש טרנספורמציה, שינוי מהותי. הוא לא מוצא את שבירת הניאו פטריארכליות לא במשטרים הערביים ולא בתנועות האסלאמיסטיות שתומכיהן טוענים שהם פרוגרסיביות- משנות ומכוננות.

אלו לא יביאו את הבשורה למרות התמיכה הציבורית בהן משום שגם הן פטריארכליות בבסיסן. בסיס זה יקרוס משום הכוח שהוא מעניק למילה הכתובה. במידה רבה המפלגות הללו מייצגות משטר אוטוריטרי שמשתק חברה אזרחית ולא בא כדי לטפח אותה.

שראבי בדומה לחבריו מכוון את חציו כלפי הפונדמנטליזם ומנסה לכוננן אידיאל פרוטסטנטי. הוא רוצה לראות שבירת כלים בתוך השיח האסלאמי שיביא לפרוטסטנטיות. לדידו, הפרוטסטנטיות חוללה פיחות בדוגמה הדתית ונתנה יותר מרחב ליצירתיות האינטלקטואליות. על בסיסה נבנתה החברה המודרנית הפתוחה והדמוקרטית. למודל הזה שאפו ועדיין שואפים הליברליים.

השאם שראבי מסמן שני שחקנים אותם הוא מאשים בשיתוק החברה הערבית. הם כביכול מחויבים בפרוגרסיביות אך למעשה משתקים אותה.

שחקן שלישי אותו מכניס שראבי לרשימה השחורה והוא האינטלקטואלים. לדעתו הם מסתפקים בכתיבה ולא בעשייה. הם לא "ירדו לעם". הפגם השני של האינטלקטואלים הוא שהם נגררו אחר האסלאמיסטים אל המגרש הדתי. כלומר, הם שיחקו במסגרת כללי המשחק שהשריעה הכתיבה. הם לא באו עם אלטרנטיבה ברורה או שיח משלהם.

אט אט הוא התקרב לשיח הליברלי. תרומתו שלו ושל אנשי שמאל אחרים שהתחברו לשיח הליברלי הוא הנושא החברתי.

 

ביקורת כלפי שראבי:

מוצאו הדתי יכול להסביר לא מעט מן הקיצוניות שבו. הוא כמו פארג' פודה. יתכן וניסה להיכנס לשיח הערבי דרך האינטלקטואליות ופחות דרך השיח האסלאמי, שהרי הנוצריות שלו לא מאפשרת לו דלת פתוחה לנושא.

 

לסיכום

שראבי טוען כי הניאו-פטריארכליות היא שם הקוד שמסביר את אי היווצרותה של חברה מתוקנת נורמלית כמו במערב. היא זו שגם אחראית בסופו של דבר לעלייתו של הפונדמנטליזם. שראבי הוא קול חריג אך חשוב.

 

• חאזם סריעה– אינטלקטואל נוצרי מלבנון. ידיד טוב של עמנואל סיון. ספרו- "פרדימות של המזה"ת" עמ' 7-14. לקרוא רק את המבוא.
• מחמד טלבי

 

על פי שראבי החברה נשארה שרויה בתפיסות של העבר. אמנם יש מבנים מודרניים, אך הם ריקים מתוכן. הסמכות הפטריארכלית נכונה לא רק לתחום המשפחה אלא למדינה כולה.

ישנה דרישה חד משמעית לשינוי טוטאלי, חד על פי המודל המערבי. הוא אינו מצטדק, בעיני שראבי המערב הוא שצריך להוביל את הדרך.

 

היום נדבר על חאזם סריעה.

מהשיח שמציג סריעה עולה ההיבט הדמוקרטי. הוא שם את הפרט וזכויותיו במרכז. בעוד ששראבי מתמקד בהסדרים- סדרי ממשלה וחברה ונותנים פחות נפח לפרט עצמו, הוא נותן חשיבות לפרט עצמו.

הוא בא וממשיך את הקו של שראבי על שחרור הפרט. הוא מדבר על חופש מדת- פרוטסטנטיות. סריעה כמו רבים מעמיתיו הליברלים אובססיביים למצוא איזושהי נוסחה פרוטסטנטית שתרחש גם באסלאם. יש לה את הערכים המוספים שלה מעבר לשחרור הפרט- גם חשיבה רציונלית, נאורות, שחרור לפרט ולמדינה.

הפרוטסטנטיות עשתה הפרטה של הדת. הדת היתה בזמנו תנאי להיווצרות חברה נאורה.

הדת היא חולשתה של האינדיווידואליות בחברה המוסלמית. לשיטתו לא התפתחה מסורת של אינדיווידואליזם כי השיטה הלכה לכיוון של חברה קולקטיביסטית.

התשוקה הפרומתאית– סיפורי אלים. אל שגנב את האש מממלכת האלים והביא אותה לבני האדם. עונשו היה להיאכל בידי ציפורים טורפות. כלומר לא הכל נמצא בשמים ומוכתב ע"י בעלי שררה, אלא בידי האדם יש את החופש והחירות לעצב את אורחות חייו לפי הנסיבות ולפי צרכיו. האמירה כאן היא עקרונית וזה מבטל במידה את שחרור הפרט מהמגבלות בעת החדשה. "האדם המורה" של אלבר קאמי.

אפשר לאתר כאן דטרמיניזם היסטורי- מעין אופטימיות. החברה המתוקנת אליה הוא שואף תתממש בסוף הדרך. בניגוד לשראבי הפאסימי סריעה הוא אופטימי. מצד שני הוא דוחק בחברה הערבית שעליה להתעשת- עליה לשנות את האוריינטציה כי אחרת היא תדעך.

השאלה היא כיצד עושים זאת?

שראבי מדבר על טרנספורמציה טוטאלית, שינוי חד. סריעה לעומתו מצדד באבולוציה. הוא מתנגד לשינוי פתאומי מחשש שהוא יצור שבר מנטלי ונפשי או אף כאוס. הוא מנסה למנוע את דרדור החברה לאנרכיה חברתית. הוא מדגיש את דחיפות הנושא אך טוען שהדרך לשנות זאת תיעשה בצורה הדרגתית.

ההיסטוריה פירושה סוכנים, השקפות, הוא יודע שאין לעשות שינוי בכל הרכביה בצורה פתאומית.

הוא דואג כאן למעשה לפן החברתי ופחות לפן הפרטי. הוא דואג לשבר בחברה אם יעשה שינוי דרסטי שכזה.