איננו מחפשים את היושר הפנימי של ההוגים הליברלים אלא מה שהם מבקשים להנחיל לצופים, ערכים. הם מנסים להציג ורסיה רכה יותר, סתגלנית, אדפטיבית לנסיבות, כדי שבני אם יוכלו לעצב את המוצר הזה טוב יותר. יש אנשים המתנגחים בתקופה זו (הח'ליפים) ומכתיבים את אותה תקופה כאנרכית עם שפיכות זמנים. לטענתם המציאות שעליה התבססה השריעה היא רוויית דם. על קיצוניות זו שילם פודה בחייו.
ליברל אחר שנרצח, אך ע"י משטר שונה (נמירי בסודן, 1985) הוא מחמוד מחמד טהא. נמירי תפס את השלטון לאחר מהפיכה צבאית. הוא הזדקק ללגיטימציה צבאית. חסן אלתראבי (מנהיג האחים המוסלמים בסודן). נמירי הוא פוליטיקאי מפוקח, הוא מבין שהשיח סובב סביב תחייה דתית, והוא מנסה לנטרל זאת. הוא נתקל בבעיות עם הנוצרים, אנמיסטים ומוסלמים. ישנו יישום נוקשה של השריעה. על רקע זה ניתן להבין את הרדיפה של אינטלקטואלים. נמירי מנסה לפייס את דעתם של האחים המוסלמים ולכן מוציא להורג את טהא.
גם טהא וגם פודה היו מהנדסים. ניתן לראות קיצוניות מסוימת אצל אנשים אלו. שניהם חריפים, חדי מחשבה והם נמשכים לגרעין הליבה של האסלאם- האסלאם הפורמטיבי (הראשוני).
סיפור חייו של טהא מעניין לא רק בגלל סופו הטרגי. הוא מגיע מסודאן. כשאנו מסתכלים על עולם האסלאם אפשר לראות שסודן פריפריאלית, היא מעולם לא נחשבה כחשובה. כשמגיע טהא עם הגותו הוא משפיע על השיח הליברלי. לעיתים אזורים פריפריאלים משפיעים על המרכז (על מצרים, סוריה וכו'). אין זה נכון לומר שיש מרכז ופריפריה.
{דרך אגב- סייד קטב (שנות ה-60-70) שנחשב לנביא זעם במהפכנות המצרית (הוצא להורג על ידי נאצר), לא היה יוצא בהצהרותיו אלו ללא מודודי מפקיסטאן, אשר טבע את המונח "ניאו- ג'אהיליה". זה הגיע למזרח התיכון דרך סוכנים ומתווכים. תלמידו של מודודי, נדוי, נפגש עם קטב וכך זרמו המונחים והרעיונות.}
טהא בסודן הולך ומצטייר כאינטלקטואל דיסידנט, כמי שפיו ולבו שווים. אין לו גייסות ואין לו תשתית- הוא אינו מקדיש גם זמן או מחשבה לאופן קידום האג'נדה שלו.
מתודולוגיה של טהא
את מקורותיו הוא שואב מהצופיות, המיסטיקה המוסלמית. היא מאופיינת ברוחניות, מתמקד בפנימיות של האדם, במאבק ביצרים. יש לכך גם ביטוי ממשי- מוסדות (הטריקה). מסוף המאה ה-10-11 מתגבשים מוסדות הטריקה אשר מנוהלים ע"י שייח' ואליו מצוותים המאמינים. זוהי תופעה ששמה דגש חזק על ריטואלים ופרקטיקות כדי להעביר את אותו מסר ספיריטואלי. לעיתים נוצרו חיכוכים בין הצופיות לעולם המוסלמי, אך לעיתים נרשמו גם שיתופי פעולה. כשהצופיות מגיעה לעידן המודרני היא מותקפת גם מצד אסלאמיסטים וגם מצד ליברלים חילוניים.
- האסלאמיסטים- חורה להם שאותם מסדרים צופיים שומרים על פרופיל נמוך. ישנם קולוניאליזם, שסעים חברתיים, כלכליים וכו, והצופים מתרחקים מכך, מגיבים בפאסיביות. אך גרוע מכך- הם מוציאים באור שלילי את האסלאם. קדושת האל- כביכול האל כועס על מעשיהם של המוסלמים.
מבט נוסף: האסלאמיסטים הם שחקן חדש בזירה ולכן עליהם להתקיף ולנטרל שחקנים מסורתיים יותר.
- ליברלים חילוניים- טוענים שהעיקר במודרנה היא הקדמה ואילו המסדרים הצופיים מקפיאים את המחשבה, לא מטפחים את הרציונל או את האג'תהאד, יוצרים כניעות של המאמין לשייח', יוצרים פאסיביות בעוד שהמודרנה דורשת אקטיביות, עשייה.
טהא לכאורה משתייך לזרם שיש לו ביקורת על הצופים, אולם מסתבר שלא כולם פוסלים את הצופיות, אלא שואבים ממנה השראה. טהא הסודני הוא אחד מהם. הצופיות דוגלת בהומניזם, מרחב פעולה (גם נשים קיבלו חופש פעולה רחב יותר תחת הצופיות), אלטרואיזם- אלו ערכים שנתפשים כחיוביים, וטהא מטמיע אותם בשיח הליברלי.
אסטרטגיה: קריאה אלטרנטיבית של דת האסלאם
טהא קורא לשים פחות דגש על הפרט. הוא טוען שאנחנו מחויבים להבטיח את האוטונומיה המוסרית של הפרט. במקרה זה יוכל הפרט ליצור קשרים טובים יותר עם סביבתו. הוא מקדש את חירות הפרט מחד אך מייצר אסלאם רוחני, אתי מאידך.
טהא טוען שיש חיוב במערב- הוא מציע קדמה, התפתחות במדע. הוא יוצא נגד המודל הקומוניסטי והקפיטליסטי הן מבחינה פילוסופית והן ברמה הפוליטית. לדידו, לאחר שתי מלחמות העולם נהיה פחות בטוח וברמה הפילוסופית- הם לא הצליחו ליצור הרמוניה.
הוא מתריס נגד התרבות המערבית שהתחוור שהפכה להיות דורסנית (בשני המודלים המדוברים). הן הפכו הדוניסטיות. עבור טהא זוהי חולשה, מגרעת. הוא יוצא אם כן נגד הציוויליזציה המערבית כי זה מה שיאפשר לו לפתח את הקריאה שלו לגבי האסלאם.
אחת הבעיות של השיח הליברלי: הם מותקפים על ידי יריבים אידיאולוגיים ומוגדרים כגיס חמישי (פועלים עם המערב). טהא לא מודה בכך בפה מלא אך זהו שיקול שהוא לוקח בחשבון. הוא מבין שכדי לחדור אל התודעה המערבית עליו לפעול מבית, לא באמצעות אידיאולוגיה חיצונית. הוא מנסה לעשות סדר באסלאם מבפנים, כדי שהוא ישאר במסגרת הקונצנזוס.
טהא רואה כמובן דברים חיוביים בתרבות המערב, אך הוא מנסה להתנהל ולתמרן מול קהל היעד המוסלמי. הוא מבין שעליו לשלול תחילה את התרבות המערבית כדי שלא יגידו שהוא גיס חמישי. שנית, עליו לבוא ולטעון שחסרה שלוות הנפש של הפרט (זהו החלק הפרגמטי בטיעונו).