יש כאן תהליך מחשבתי מאוד ייחודי. הוא מדבר על מעגל- פירוש הומני ורציונלי יביא לאסלאם הומני ורציונלי יותר.
טהא ביחס לפודה, סעיד ואמין
השלושה הולכים לתקופת הראשידון. הם אינם נוגעים בנביא. מבחינת החזרה לאחור מה שטהא מוסיף לדיון הליברלי זה החזרה לתקופת הנביא. הוא עושה זאת בצורה שאינה משתמעת מבחינה ביקורתית. לטהא מפריע שהקריאה הנורמטיבית בקראן מתבססת על אבחנה בין שתי הערים הקדושות.
במדינה הנביא מצא סביבה נוחה יותר, שם הוא מקים את המדינה הראשונה, אשר מהווה את מקורה של התפתחות הציוויליזציה המוסלמית. לשיטתו של טהא יש את מכה ואת מדינה. האסלאם ההומני נמצא במכה, ואילו במדינה ימצא האסלאם הנוקשה, הדידקטי, הקשיח והמדכא. אסלאם החרב.
כיצד טהא עושה זאת?
במכה הנביא מצליח להקים לעצמו קבוצת מאמינים, מה שאומר שדרך ההטפה האסלאם מצליח להקים ולקיים את עצמו בדרכים נעימות.
טהא מתמקד בקבוצת המאמינים כדי להגיד שאלה שהצטרפו לנביא עשו זאת מרצון, באופן וולונטרי. טוען שהבשורה השניה במדינה היא ביסוס בלבד על סמך הבשורה הראשונה, שהיא מכה. במדינה יש הצטרפות מכנית לקבוצת המאמינים, משום שזוהי כבר מציאות נתונה. במדינה אתה נולד לאסלאם ואילו במכה אתה מצטרף אליו. מכאן, שטהא רוצה להחזיר את הפוקוס למכה, להאיר את הפנים החיוביות של המסר האסלאמי הראשוני שנשען על הטפה ועל הסתגלות מצד הנביא, ולהפוך את הסיטואציה לחזות הכל של האסלאם. הוא מנסה להשליך ממכה על כל האסלאם ולצבוע אותו בגוון הומני.
סייד קטב כותב על כך שבמכה היה לאנשים חופש יחסי, ומשום כך הנביא, דרך האל, ציווה על אנשיו לא להכריז ג'יהאד נגד אנשי מכה. הם היו מאופיינים ביותר פתיחות.
תרומות טהא לדיון האסלאמי/ ליברלי
- המטען הצופי המובהק ביותר שהוא מביא
- הדיון נעשה נטו מתקופת הנביא. לא באופן ביקורתי אלא על ידי פרשנות. לרוב הנביא ותקופתו היו מחוץ לתמונה.
טהא רוצה לקדש את תקופת הנביאות במכה, לא במדינה. מה שקרה במדינה לדידו עיוות את מורשת אסלאם, היא יצרה את אסלאם החרב. ההשראה הצופית מאפשרת לו לבצע את השיח הזה טוב יותר מהוגים אחרים.
מעאני (معاني)- פירושים, משמעויות. חלק מהשיח הצופי עוסק בפירושה הפנימי, האלגורי של המילה הגלויה.
בסיפור של טהא יש שימוש איכותי יותר בפרשנות פנימית של הקראן שלא על פי המילה הכתובה.
היום נשמע את הקול הנשי ע"י ד"ר ליאת קוזמא.
מרניסי- נדבר עליה בהקשר של התנועה הפמיניסטית המרוקאית והמהלך שהיא עשתה. התנועה הפמיניסטית המרוקאית, ובמזה"ת בכלל עשתה כברת דרך משנות ה-70. יש לה הרבה להגיד על נושא מילת נשים, היחס אליהן וכו'.
קאסם אמין, פאטמה מרניסי ופהדאוי הן נציגות מוכרות של הזרם הפמיניסטי במזה"ת.
בשנות ה-80 -90 עברה התנועה תהליך התפתחות והיום קוצרים את הפירות של שינוי זה. יש צורך בתשתית חברתית לקיום תנועה שכזו. אנשים צריכים להרגיש את הפער בין מציאות החיים שלהם לבין השיפור המשפטי, דמוגרפי וכו'.
אחוזי בערות של נשים במזה"ת הוא אחד מן הגבוהים בעולם.
השמאל הרדיקלי- השמאל החדש של נשות ה-70. עד שנות ה-70 האופוזיציה העיקרית למשטרים הגיעה מכיוון השמאל. הדגש על תנועות פמיניסטיות החל רק משנות ה-80.
המשפט במרוקו נשען על האסכולה המאליכית שהיא מאוד נוקשה כלפי נשים (פוליגמיה ועוד). חוק מעמד האישי משתנה ממדינה למדינה. יש אינטרפרטציה שונה לחוק האסלאמי במדינות השונות. מכיוון שמרוקו לא היתה חלק מן האימפריה העות'מנית לא מקבלת את החוק העות'מני.
מרניסי כותבת על החוק משנות ה-80 שהחוק נותן סתירת לחי לאנשים. נשים שנולדו בשנות ה-80 זכו ליחס טוב בהרבה מדור אמהותיהן.
בארבעה מוקדים עיקריים ניכרת השפעת הזירה הפמיניסטית המרוקאית בשנות ה-80:
- ארגונים ממשלתיים
תנועות השמאל- הגל השני של הפמיניזם במערב צומח מהשמאל הרדיקלי שהתפתח באוניברסיטאות. התנועות הפמיניסטיות המרוקאיות מתאכזבות מן המענה שנותנים להן עמיתיהן הגברים בשמאל הרדיקלי. הסוציאליזם לא בהכרח הולך עם הפמיניזם. בשנות ה-80 יש גל פרישה של נשים מתנועות שונות ואז מוקמים רוב הארגונים הפמיניסטיים.
- ארגונים לא ממשלתיים NGO
האו"ם לעיתים מממן באופן פרטי תנועות אזרחיות. האו"ם מכריז על "עשור הנשים" ב-75'. הוא מזרים כספים למרוקו שמטרתם קידום נשים.
- עיתונות
המוסד הגבוה ללימודי עיתונות ברבאט משחרר את אותם אחוזי בוגרים מבחינה מגדרית אך בשוק העבודה הנשים נתקלות באפליה בשכר ובמקומות עבודה.