סובלנות כלפי הפרט וכלפי חוץ, כלפי הכפר הגלובלי והמודרני. השיח הליברלי מקדם שני פרמטרים לגליסטיים שאמורים למנוע שרירותיות של השלטון: שלטון החוק, חוקה ותרבות פוליטית.
שלטון החוק והחוקה אלה הם מנגנונים לגאליים משפטיים, מוסדיים. השלישי מגיע מן השניים.
דרך אלו ניתן להגיע לאתיקה של סובלנות. הוא מתייחס לפרמטרים אלו בצורה הדרגתית, כמתכונת לפתיחות הדרגתית. הבעיה- במציאות של משבר האוכלוסיה מחפשת פתרון עם תוחלת בזמן הקצר, והשיח הליברלי לא כל כך סיפק את זה.
סיבות לפיגור של החברה האסלאמית
מדוע החברה אם כן מדשדשת מאחור? בין אם זה במונחים צבאיים או במונחים חומריים של רווחה כלכלית. שלושה ליברלים מצליחים להשתית את חולייה של החברה האסלאמית התרבותית. ישנם מספר הסברים עיקריים שבהם הליברלים תולים את חוליה של החברה:
1) תרבות פוליטית– ליברלים טוענים שהשיח והמסורת האסלאמיים (לא בהכרח הנביא והתקופה הראשונה של האסלאם) כולל בתחום הפוליטי לא פיתחו בצורה טובה את נושא החירויות והזכויות (גם זכות העמידה מול השלטון). כלומר, אין איכות ליברלית טובה במסורת האסלאמית. משהו בה חסר. דבר זה הקרין לרעה כאשר באו וניסו לכונן את המזה"ת החדש, את המדינה הערבית. חוסר זה הקרין על חוסר היכולת לקיים מערכת ליברלית.
גם נושא המיליטריזם נכנס כאן. רוב המשאבים תועלו החוצה למאבק מול האימפריאליזם ומול ישראל. דגש רב ניתן לצרכי הצבא, העוצמה והשבת הכבוד הלאומי. הבעיה שמועלית כאן היא שהכלכלה הולכת החוצה ולא נשארת במדינה לפיתוחה. אטאטורק לדוגמא פיתח כלכלה פנימית, הוא לא חיפש עוצמה צבאית, ולכן הצליח להקים מדינה העומדת בזכות עצמה.
מנגד, אותם שליטים ערביים שפעלו לפתח עוצמה צבאים אמרו לציבור הרחב שהוא מחויב לתמוך במשטר ולהביע מרות כי ישנו אויב גדול בדמותה של ישראל. השליטים הערביים מצדיקים את ההוצאה הזו ואת השתקת הסכסוכים פנימיים בגלל אויב חיצוני. זה למעשה שימוש במוטיב צבאי כדי לנטרל אופוזיציה מבית, מניעת סכסוכים פנימיים או פלורליזם תרבותי ורעיוני.
אם כן, מה קרה לסכסוך הערבי-ישראלי בעקבות 67' ומהלכו של סאדאת? השיח סביב ישראל עבר מזכות קיומה של ישראל באזור לעניין השטחים. היתה כאן הסתת דגש מזכות קיומה של ישראל לנושא השטחים.
2) פטרימונאליות– זהו מושג שמבטא סיטואציה או שלטון פוליטי המושתת על מערכת של פטרונות, יחסי קרבה וקואליציה של קבוצות. זוהי למעשה פירמידה- בראש עומד השלטון/ השושלת. בבסיסה ישנו הציבור הרחב. ביניהם ישנם מתווכים. זוהי רצועה שבה ממוקמים מוקדי כוח ושחקנים שיש להם זיקה עמוקה לשלטון כמו גם לרבדי האוכלוסיה. אלו הם אנשי דת, צבא ודמוקרטיה או ממשפחות מכובדות. נוצרת מעין קואליציה, ברית שמשמרת את הסדר הקיים. היא מבטיחה את המשכיות השושלת את שלטונם, ומאפשרת לבעלי כוח לשמור את כוחם.
הסיפור הפטרימונאלי גם הוא משתק את היכולת לשנות דברים. הוא מנציח את הבעייתיות. נאצר, אסד וסדאם חסין לא היו פטרימונאלים אלא פופוליסטים. זהו לא שלטון מונארכי אך גם אינו שלטון מתוקן עם הפרדת סמכויות וכו'.
שלטון יחידני הפועל דרך קבוצות שיש ליחיד ראייה משותפת עמו. מבנה שלטוני זה לא מאפשר להשמעת קולות, או לפתיחה של המערכת הפוליטית.
3) פטריארכליות– סיפור זה מביא אותנו ישירות לסיפור של השאם שראבי. מוסכמות ונורמות, כאשר המשפחה היא רק ביטוי אחד למערכת פטריארכלית, אשר התפשטה לכלל המדינה. זוהי סמכות של אב, פטרון, כאשר אלו שבתחתית השרשרת מפגינים פאסיביות ושמרנות ונמנעים מערעור על סמכותו.
סוג משטר זה מביא אף הוא לשיתוק המשטר.
שראבי אומר שמודל גלי המודרניזציה המבנה הפטריארכלי לא התפורר. הפטריארכליות אצלו היא שם קוד למבנים השונים שבחברה, לא רק במשפחה. היא קיבלה אריזה מודרנית. אם כן המשטר לא יהיה פטריארכליות אלא ניאו-פטריארכליות. זוהי מעין שמרנות. היא לא מאפשרת טרנספורמציה.
מחיבור כלל האלמנטים האלו אנו נקבל משטר אוטוריטרי, סמכותני.
השאם שראבי
יליד 1927. לפיו, ניאו פטריארכליות הן כל אותן מסגרות שבטיות, שמרניות, שהפכו לנחלת כלל הציבור והמדינה. שראבי הוא אינטלקטואל נוצרי מיפו חשוב. הוא התחיל כאיש שמאל. הוא התחכך שבמוקדי השכלה בלבנון. הושפע מאוד מהמתרחש במערב. היתה לו בטן מלאה על המתרחש בזירה הערבית. כבר בשנות ה-50 הוא הביא את הטיעון של משבר תודעתי-רוחני-כלכלי מקיף בחברה הערבית. כאינטלקטואל ערבי הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי חבריו שלא לקחו על עצמם את משימתם הטבעית לטלטל את התודעה הערבית ולהתריס כנגד בעלי השררה.
בהקשר לאדוארד סעיד ההשוואה מתבקשת. שניהם חיו חיי פרישות, פליטות, התחככות עם ההשכלה המערבית, אולם יש הבדל חשוב בין השניים. שניהם אמנם התחככו עם המערב אך סעיד היה מבקר גדול מאוד של המערב והפגין סלחנות והבנה כלפי מצבו של העולם הערבי. הוא גם לא התריע מספיק מפני הסכנה הפונדמנטליסטית. מכאן האשמה הרבה שהוא מטיל על גורמים חיצוניים בבחינתו את חולייה של החברה הערבית