הדת הבהאאית

הידע על לידתן של 3 הדתות הגדולות, היהדות, הנצרות והאסלאם, מגיע בעיקר מתוך הדתות עצמן, והידע החיצוני עליהן מצומצם מאוד. לעומת זאת, הדת הבהאא'ית התפתחה במאה ה19 ולכן הידע עליה רב יותר. הדת מונה כשישה מיליון מאמינים הפזורים בכל רחבי העולם. לפי האסלאם (הסונה וגם השיעה, ממנה צמחה הדת) הבהאא'ים מוצגים ככופרים. זאת, בראש ובראשונה, משום שמייסד הדת מכנה את עצמו נביא, בעוד שהמוסלמים טוענים שמחמד הוא אחרון הנביאים. כמו כן, בהאא' אללה, מייסד הדת, טוען שיש לו התגלות חדשה. הספרים שהוא מציג, המכונים בלשון המאמינים "לוח". הלוח החשוב ביותר מבניהם נקרא "הספר הקדוש ביותר" ("אלכתאב אלאקדס"). בעיניו של האסלאם הממוסד, הכפירה הגדולה של בהאא' אללה ושל מקדימו שכינה עצמו "באב" (שער) היתה שכל אחד מהם הביא לעולם ספר חדש שבעצם לא מבטל את הקוראן או את הספרים האחרים, אלא מחדש אותם. הוא מביא לעולם בשורה חדשה, אשר במרכזה עומד האדם ולא האל (למרות שמובן שבלי האל אין דת).

הבאב ובהאא' אללה שבא אחריו הביאו כל אחד ספר קדוש. שניהם פעלו בפרס, אך באופן מפתיע מהבאב לא נותר הרבה פרט לטקסטים, כאשר כל מאמיניו הפכו למאמיניו של בהאא' אללה. הבאב החל את פעולתו בפרס בשנת 1844, כאשר בהאא' אללה התחיל בשנת 1863 בעיראק. משעה שזה קרה, הלך ונשתכח מעמדו של הבאב כנביא ראשון. לכן, אנו עוסקים בדת שיש לה שתי התחלות, שתי נביאים שהתחילו אותה – הבאב ובהאא' אללה. ספר הקודש של הבאב נקרא "אלביאן", ואילו ספרו של בהאא' אללה נקרא "אלכתאב אלאקדס".

כיצד אנחנו מזהים דת עצמאית? כדי שדת תהיה עצמאית, צריך שיתקיימו בה 4 או 5 נתוני יסוד הכרחיים:

1. קיומם של אישי קודש.
2. קיומם של מקומות קדושים.
3. קיומם של כתבי קודש.
4. קיומם של זמני קודש.
5. קיומם של מאורעות קדושים.

מעל הכל, נדרשת שתהיה אמונה בקיומו של ה"נעלם" שמכונה אל. בהיעדר אמונה זו, לא יכולה להתקיים דת. האמונה הזו קשורה במושג "קדושה". קיומו של הנעלם הוא אחד הדברים הקשים ביותר להבנה ולהסבר. משמעות המונח קדושה היא לקיחת דבר מה החוצה מהשיח והפיכתו לדבר שאסור לעסוק בו. לדוגמא, לקיחת האישה הצדה והאיסור לעסוק בה הופך אותה לקדושה. בדת עצמאית חייבים להתקיים 3 תנאים שבאמצעותם אנחנו מסבירים את הקדושה – אהבה, משיכה ופחד או יראה ללא גבול. אם אדם לא מפחד, הוא בעצם לא נושא תחושה דתית. יחד עם היראה האינסופית חייבות להתקיים גם האהבה והמשיכה. דת לא יכולה להתקיים ללא אישי הקודש המיוחדים לה, גם אם היא יוצאת מתוך דת אחרת (כמו הנצרות שיצאה מתוך היהדות). במובן של קיומו של אל, לבהאא'ים יש בעיה ומורכבויות.

השיעה נפרדה מהאסלאם, ומאותו הרגע היא מתפקדת לא כפלג באסלאם הסוני אלא כדת חדשה העומדת בפני עצמה. זאת כשם שלא ניתן להגדיר את הנצרות כפלג של היהדות. לא במקרה, בין הסונה לבין השיעה יש שנאה בלתי רגילה.

אישי קודש – השיעירם מקבלים את מחמד כאיש קודש, בתור נביא חשוב. עם זאת, בניגוד אליו שמילא את תפקידו וסיימו, קיימים האמאמים חדורי רוח אלוהים, אשר היו קיימים מאז ומעולם והם בעלי מעמד זהה לשל הקוראן. לכן, רק הם יכולים לפרש את הקוראן לבני האדם, ולמרות שהיו כמה מהם לאורך ההיסטוריה, הם בעצם דמות אחת שמעבירה את דברי האל לעולם. לכן, השיעים לא מסכימים לפירוש הקוראן, אלא אם הוא נעשה בידי האמאמים. לא רק שהם מפרשי הקוראן, אלא שהם לא יכולים להיעלם מהעולם. האחרון שבהם (האמאם ה12) חייב להמשיך לחיות בעולם הזה, ובינתיים, עד שיחזור, הוא מאיר על חכמי העדה כך שיוכלו להמשיך לפרש את הקוראן, לא מתוקף כישרונם האישי, אלא מתוך השראתו של האמאם. מלומדי השיעה, היושבים בבתי המדרש של העדה, ככל שהם מעמיקים לתוך דברי האמאמים והמסורת האמאמית, כך הם נעשים יותר ויותר חלק מן ה"אמאמיות". לא חלק פיזי או רוחני, אלא הם מקבלים כל הזמן השראה או חסד ויוצרים את הקשר הרוחני עם האמאם. כשהם מגיעים לדרגה הגבוהה ביותר, בה הם מסוגלים לקבל מסרים מהאמאם, הם מכונים אייתוללה. מדובר בדמות בכירה ביותר בעולם השיעי, כיוון שהיא נמצאת בקשר ישיר עם האמאמים.

לפי השיעים, הקוראן הוא ספר חשוב מאוד, אך חסר בו משהו. לטענתם, הסונים עקרו ממנו פסוקים המתארים את עלי, ובעיקר כאלה שבהם הוזכר מינוייו המפורש של עלי ע"י מחמד. לכן, הקוראן הוא לא מושלם ואפילו קצת מזויף. הפרשנות השיעית של הקוראן שונה מזו הסונית, ובהרבה מקומות היא תשתול התייחסות מוסווית לעלי. לכן, כתבי הקודש המיוחדים לשיעה היא הפרשנות האמאמית של הקוראן. כמו כן, לצד הקוראן קיים ספר שיעי חשוב ביותר, "נהג' אלבלאע'ה" ("דרך התנהגותה של הלשון המליצית"). לפי המסורת, מדובר באוסף אמירותיו החכמות של עלי אבן אבי טאלב, כלומר דברי אלוהים חיים מזוקקים, דברי חוכמה שאין כמותם. הסונים לא מקדשים את הספר הזה אלא מתייחסים אליו כמזויף.