הספרות האסלאמית מהופעת האסלאם עד סוף התקופה האומיית

מהי ספרות אסלאמית? הספרות האסלאמית מתחלקת לחמישה ז'אנרים מרכזיים:

1. ספרות הלכתית המתחלקת לחמש קטגוריות משנה:

• הקוראן.
• החדית'.
• ביוגרפיה (סירה).
• פסיקה הלכתית.
• שורשי הלכה (פוקה ואוצול אל פוקה).

2. היסטוריה ומע'זי – היסטוריה של התפתחות האסלאם, התקופה הטרום אסלאמית ויחסי האסלאם עם התרבויות הסמוכות. מע'זי – סוג נוסף של תיעוד ההתפתחות של האסלאם מבחינות שונות.
3. מילונים ביבליוגרפיים – מילונים שעוסקים בשכבות (טאבאקאת) דורות שונים של אינטלקטואלים מתקופות שונות העוסקים בחבל ארץ מסוים או בנושאים שונים. התפתח במאות ה11-14.
4. מדע, פילוסופיה, תיאולוגיה, מיסטיקה – ספרות בעלת מאפיינים ייחודיים לאסלאם שהתפתחה על ידי מוסלמים בעיקר בימי הביניים ולכן שונה משאר הפילוסופיה והמיסטיקה. יש הבחנה בין האסלאם כציוויליזציה לאסלאם כדת. יש הרבה מאוד מוסלמים מבחינה תרבותית השייכים דתית לדת אחרת (נוצרים ויהודים שחיו בימי הביניים תחת השלטון המוסלמי). עד הפרדת הדת מהמדינה (בעת החדשה) המדעים היו מאוד מחוברים לדת והיו חלק ממנה. היו לפחות 1300 שנה שהספרות האסלאמית הייתה במובן ציוויליציוני – תרבותי, הרבה לפני שהאסלאם הפך להיות יותר דתי.
5. השפה ומדעיה – הערבית היא שפה עשירה עם אוצר מילים עצום (פי ארבעה מאנגלית). התפתחות השפה הושפעה באופן ישיר מהאסלאם. לא רק ערבים תרמו להתפתחות השפה.

תרבות הג'הלייה, התרבות הטרום אסלאמית, היא תרבות המושתת על המוטיב האוראלי (מוטיב שאפיין תרבויות שונות, כולל עמי הספר – העברת הידע בעל פה הייתה נורמה מקובלת), תרבות אנאלפביתית. מוחמד מגיע עם ספר לחברה ערבית שלא ידעה קרוא וכתוב. החברה שהתנהלה עד כה בעל פה תצטרך לעבור לתרבות העברת ידע אחרת, דרך כתיבה וקריאה. כלומר האסלאם העביר את האנשים מתרבות אנאלפביתית לתרבות כתובה, מושתת על ספר. על כן המאפיין המרכזי של תקופת הג'הלייה הוא המעבר מתרבות אוראלית לתרבות כתובה.

המוסלמים החלו ליצור מנגנוני חינוך שטיפחו את הקריאה והכתיבה בקרב המונים. אנשים התחילו ללכת למסגדים לא רק על מנת להתפלל אלא גם על מנת ללמוד לקרוא. ה"כותאב" התפתחו משלבים מוקדים מאוד לצד המסגדים. מוחמד הסתייע מאוד באנשי הספר, היהודים והנוצרים, על מנת ללמד בכותאבים. המוסלמים הופכים להיות דת ספר בדיוק כמו היהודים והנוצרים. עכשיו על המוסלמים לא רק להצליח לקרוא מהספר אלא לדלות מהספר את אורח החיים הרצוי. המוסלמים התחילו לכתוב את הקוראן וללמוד אותו ובשלבים מאוחרים יותר את הסונה והמורשת של מוחמד עצמו.

תיעוד מהאוראלי לכתוב (300 שנה, סגירת שערי האיג'תיהאד):

ארבעה שלבים מרכזיים:

1. התיעוד במאה הראשונה – קוראן, חדית' והביוגרפיה של הנביא:

• תחילה המוסלמים עסקו בתיעוד הספר החשוב ביותר שלהם (651 חתימת הקוראן על ידי עות'מאן). תיעוד הקוראן החל עוד בתקופתו של מוחמד. ישנה מסורת שאומרת כי מוחמד הורה לחבריו לתעד את הקוראן אבל לא את החדית'ים.
• לאחר חתימת הקוראן החל מפעל חתימת הח'דיתים. הם נחתמו כ250 שנה לאחר מות מוחמד. הח'דיתים החלו להירשם לאחר מות מוחמד אבל חתימתם לקחה זמן רב. לאור הזמן הרב שלקח להם להיחתם, יש ערעור רב על אמינות החדית'ים עד היום.
• הספר הראשון שמתעד את חיי מוחמד הוא של אבן אסחאק ולאחר מכן של תלמידו אבן האשם.

אלו אבני היסוד של האסלאם ולכן תחילה תיעדו אותם. מה היה על מלאכת הקריאה והכתיבה לאחר מות מוחמד? הרי אנשים כבר למדו לכתוב ולקרוא אך האם המשיכו להעביר את הידע בכתב? מסתבר שהשתמשו בשתי השיטות. המשיכו להעביר את הידע גם בכתב וגם בעל פה.

2. המשך תיעוד הספרות הדתית וראשית מפעל התרגומים (מאה שנייה): באותה תקופה הדת מאוד העסיקה את המוסלמים וזו הייתה בעיקר ספרות דתית. מפעל התרגומים החל במאה השנייה אצל האומיים.
3. ספרות דתית בנוסף למפעל התרגומים (מאה שלישית): אמנם האומיים התחילו את מפעל התרגומים והספרות הדתית והעבסים רק המשיכו אותם כרונולוגית, אבל המשמעות הגדולה לספרות הדתית ולתרגומים הגיעה בתקופה העבסית. המאה השלישית היא המאה בה נוצרה ההלכה המוסלמית והספרות המוסלמית. זה היה מושתת על ספרות דתית.
4. היסטוריה, היסטוריוגרפיה ומדעים שונים – למרות שהספרות הייתה מושתתת על ספרות דתית. לאט לאט התחילו להיכנס מדעים שונים והיסטוריה לכתיבה המוסלמית. התפתחות טבעית של כתיבה ועיסוק תרבותי.

ראשית התיעוד הכתוב של הספרות האסלאמית הפורמלית החל עם ההוראה הברורה של הנביא לכתוב את הקוראן ורק את הקוראן על מנת לא ליצור בלבול עם מקורות אחרים. הקוראן היה כתוב עם מות הנביא אבל לא בצורה מרוכזת. אבו בכר, הח'ליף הראשון הורה כבר בתקופתו לכתוב את הקוראן. עות'מאן רק חתם את הקוראן והשמיד את כל הגרסאות השונות שלו (כולל גרסא שטענה כי עלי הוא המחליף למוחמד).

הח'ליפה השני עומר אל ח'טאב ביקש להכשיר "קוראים". הקוראים האלו הפכו להיות חלק חשוב מיצירה של הטקסטים באותה תקופה. ה"קוראים" היו מקבלים את משכורתם מהמדינה ותפקידם לא בהכרח היה להוביל את התפילות במסגדים. הם היו יכולים לפעול בכותאבים וגם באופן עצמאי ופשוט ללמד את כל מי שמבקש ללמוד את הקריאה הנכונה בקוראן.

הח'ליפה הרביעי עלי (601-656) הורה לאבו אלאסואד אלדואלי (מת 688) לפתח את מדעי השפה הערבית. הניקוד עוד לא הומצא ועל אלדואלי הוטלה משימה לשמור על קריאה נכונה (קריאה לא נכונה יכולה להוביל לטעויות קריטיות בהבנת הטקסט) כך שהוא הפך למעשה למייסד של הדקדוק הערבי וממציא הניקוד. הוא החל לעסוק בסוגיית הניקוד ומכאן החלה הדינמיקה של השפה על גווניה והז'אנרים השונים שלה. הקוראן היה הבסיס לקביעת הדקדוק הערבי. אלדואלי התבסס בצורה ישירה על הקוראן.