התקופה הזו הרבה פחות זוהרת בהשוואה לתקופה העבאסית ("תור הזהב"). התקופה העבאסית בעיקר תחת שלטונו של אל מאמון היא שיא הציוויליזציה המוסלמית מבחינה תרבותית. אחרי השיא מגיעה ירידה גדולה, תחילת דעיכתה של הציוויליזציה המוסלמית. תחילתו של פיצול פוליטי אינסופי בעולם המוסלמי שהשליך מאוד על היצירה הספרותית – תרבותית. הספרייה המוסלמית על סוגיה נוצרה בחצרות הפוליטיים של הח'ליפים. האסכולות המוסלמיות וההלכה המוסלמית, המדעים, האלגברה, הארכיטקטורה, הצילום וכד' הכל נוצר בתקופה העבאסית. החוקר ניקולסון מדבר על הרנסנס, תחילת התחייה באירופה ותחילת ירידתו של האסלאם כציוויליזציה. אמנם תהליכים היסטוריים לא קורים בין לילה אבל הוא מציין שזוהי "חתימה עגומה להיסטוריה מפוארת". האסלאם כבר במאה השנייה לאחר מותו של מוחמד הצליח ליצור אימפריה טריטוריאלית עצומה. האסלאם הפך מהר מאוד לאימפריה פוליטית, תרבותית וכלכלית. הערבים היו בתפקיד מרכזי באימפריה ובכך בעולם כולו. כשהתחילה הירידה ההיסטורית והפיצול הפוליטי וככל שהם התקדמו, אנחנו שמים לב שהערבים הפכו להיות שוליים בעולם המוסלמים (עלו כוחות אחרים למשל פרסים). ניתן לומר כי אחד מהמאפיינים של התקופה הוא ירידתם של הערבים והפיכתם ל"שחקנים משניים" באימפריה.
היסטוריונים נוטים לחלק את התקופה העבאסית לשלוש תקופות משנה:
- תקופה מוקדמת המאופיינת באחדות פוליטית ותרבותית (אם כי היו מעט פיצולים, למשל בספרד). ממחצית המאה השמינית עד מחצית המאה התשיעית.
- תקופת ביניים, ממחצית המאה התשיעית ועד סוף המאה העשירית. תחילת "הקלקולים". השתלטות הטורקים על האסלאם (הבאת צבא טורקי בהנחיית הח'ליפים). ההשתלטות הטורקית הכשירה את הקרקע לפלישות ולהשתלטות שיגיעו לאחר מכן. בנוסף, התחילו לקום שושלות מקומיות באימפריה העבאסית. שליטים מקומיים שהפסיקו להיות לויאליים לשלטון המרכזי.
- תקופה מאוחרת. מאות 11-13. התפשטות של שבטים סלג'וקים, טורקמניים, סיידים, סאמאנים, חמדאניים, קרמטים, פאטימים, ובויהים על הממלכה. לא מעט מהם המירו את דתם לאסלאם שיעי. בגדד יורדת מגדולתה. אבן כת'יר מספר על הפיצול בין השיעים לסונים כי ברחבי האימפריה היו כאלה שגינו את חברי הנביא וקיללו אותם. השיעים האלו, שרובם הגיעו ממקורות פרסיים, ראו את המקורות הפרסיים שלהם כמשהו שצריך להישען עליו, ולא המקורות ערבים. זהו מפנה שהערבית יורדת מגדולתה וצומחת הפרסית. האימפריה המוסלמית המשיכה להתפרק. הח'ליפה העבאסי נותר בבגדד ובמקביל לו צצות שושלות מקומיות במקומות שונים באימפריה שמקימות מדינות עצמאיות כמעט ללא קשר לחליפה, אולי רק קשר סמלי. יש לציין שלמרות המעבר לפרסיות לא הייתה בקשה להיפרד מהאסלאם. האסלאם המשיך להיות תרבות שלטת.
הפלישה המונגולית (1258) כאירוע מכונן בירידה התרבותית: שבטים תורכים נוודים שמגיעים מהמזרח אל המזה"ת ומשתלטים עליו. הם היו שבטים שהתמחו בלוחמה. היה להם כוח צבאי גדול באותה תקופה שאפשר להם להשתלט על המזה"ת. הולגו המנהיג, נשלח לכבוש את עולם האסלאם, הוא זורע הרס בכל מקום שהוא כובש (עורף את ראשי כל הגברים ועושה מהם פירמידה) וכשהוא מגיע לבגדאד ב1258 הוא מחריב אותה. זהו הסוף של השושלת העבאסית וסופה של התקופה. למעשה השלטון המונגולי הביא לכך שעיראק ובמרכזה בגדד, שהיו המרכז הפוליטי, המסחרי והתרבותי של עולם האסלאם במשך 500 שנה, ירדו מגדולתן. המונגולים לא רק הרגו את הח'ליפה וגררו את גופתו ברחובות, אלא הרסו את מוסדות התרבות. הם הרסו את הספריות והמדרסות שהיו בעיר והפכו את בגדאד לעיירה נידחת.
החוקר ניקלסון מציין כי כעת הערבית הופכת להיות שפה שולית. אם עד אז הערבית והפרסית שיתפו פעולה בתחום התרבותי וגרמו לה לפריחה, השותפות הסתיימה מאותו רגע. השפה הפרסית הופכת להיות יותר בולטת בתחומי התיאולוגיה והמדעים. הפרסית ראו את עצמם כקבוצה אתנית עם היסטוריה ותרבות משלהם ורצו לשמר אותה. לפרסים הייתה תרומה משמעותית לפריחת התרבות המוסלמית בימי הביניים ולאחר כיבוש המונגולים גם הפרסים נוטשים את הערבית ואת התרבות הערבית כתרבות ריכוזית. מעתה והלאה הפרסים לקחו והמשיכו את התרבות לבדם (וגם הטורקים ועוד).
במהלך השתלטות המונגולים נהרסו כ300,000 ספרים והמון ספריות. המונגולים רצו להוביל להרס העבאסים על ידי הרס התרבות שלהם. ב1295, כארבעים שנה לאחר השתלטות המונגולים, הם התאסלמו ואז החלו לשנות מעט כיוון. הצאצאים המאוחרים שלהם מקימים אימפריה "מוגולית" שהשתרעה על כל אסיה כמעט. מבחינה דתית, בשיא האימפריה הזו כמעט מחצית מהעולם היו מוסלמים.
אבן ח'לדון מתפלא על כך שמרבית אלו שעוסקים במדע הם אינם ערבים. כבר בתקופתו הוא רואה שהעיסוק הוא בעיקר עיסוק של מוסלמים לא ערבים אפילו תוך כדי שימוש בשפה אחרת שהיא לא ערבית. הוא מתאר את המהפך בתחומים השונים בתרבות המוסלמית. התיאור של אבן ח'לדון נותן עדות על התקופה שהשתנתה מאוד מבחינה תרבותית ופוליטית. אבן בטוטה מספר כי הוא שמע דרשה במסגד בבצרה (מעוז הערביות) ולא האמין לטעויות שהדרשן עשה. הוא מציין כי בבצרה קם אבי המדקדקים וכולם היו מאוד מדייקים בדקדוק.