מחמד סעיד אל-עשמאוי

פודה אומר" כיצד ניתן להסתכל על מוצר מוכתם ונגוע ולקחת אותו כמדריך להתנהלות של חברה מתוקנת, מודרנית?". תור הזהב נפתח במלחמה- מלחמות הרדה. גם התקופה מסתיימת בפתנה- רצח עלי ב-661. אם כן, כיצד נקרא לתקופה זו "תור זהב"?

פודה אומר שיש אסלאם כאמונה ויש מוסלמים, שזה ארצי יותר. פודה  אומר שכל ההשחתה וכו זה פרי ידיהם של המוסלמים, אין זה נוגע לאסלאם, שהוא עילאי ונשגב. הוא טוען שנותר רק אסלאם איכותי- רציונלי, פתוח אדפטיבי ואינקלוסיבי. כלומר, אמונה שמכילה לתוכה גם תרבויות, נשים, מיעוטים- כל האלמנים שחסרים לדעתו שעידן המודרני.

מבחינתו, לאחר תור הזהב יש את השושלות האחרות השן רעה אף יותר חולה. מבחינתו כל הפרמטר ההיסטורי שעליו משעינים המוסלמים את השריעה ואת האמונה קלוקל מיסודו.

השריעה כמדריך קונטמפורני- המציאות המודרנית פגומה ואנכרוניסטית. היא לא רלוונטית למציאות ואינה מספקת פתרון לבעיות כלכליות וחברתיות. לפי השיח הליברלי בקוראן אין התייחסות קונקרטית לבעיות. הקראן מוצג כטקסט מוסרי, יש בו גרעין פלילי, אולם אין בו כלכלה, פוליטיקה, מבנה שלטון וכו'.

אם כן השריעה היא טקסט מוכתם ונגוע והיא אנכרוניסטית. כך מנסה פודה לבטל את הרלוונטיות של השריעה למציאות הנוכחית. עם נועזותו (אין הרבה שדנים בתור הזהב כעל משהו מושחת ונגוע) עדיין יש לו קוים אדומים. שניים הם:

1) הנביא בכבודו ועצמו- פודה מדבר על הנביא, אולם הוא לא מתריס כלפיו, מבקר אותו או נוגע בו ביקורתית. הוא מחוץ לתחום. יש כאן מעין פרגמטיזם או שכנוע פנימי. גם אם הוא אינו בנביא, אך עדיין מדבר על ההשחתה שבאה אחריו, הוא כאילו מצדיק את התנהגותו של הנביא- הרציונאליות שלו. הוא מגדיר את הנביא כמבשר כדי להוריד ממנו את כל הביטויים הבעיתיים, ולהוריד ממעמדו האלוהי לדרגה יותר גשמית- מצביא, מנהיג. הוא טוען שהדת הפכה לכלי פוליטי במאבקים, מה שהופך בעיתי. המדינה צריכה להתנהל עם כלים אנושיים ולהוריד את השריעה ממעמדה ותפקידה.

הוא מגדיר את האסלאם כדת ואתיקה.

2) הוא מפריד בין פוליטיקה לדת ולא בין דת למדינה- הוא אינו מאמץ את המודל התורכי או הצרפתי. לא צריכה להיות לדעתו הפרדה בין דת למדינה משום שזה לא ריאלי. הוא מעדיף להפריד בין דת לפוליטיקה. הוא עומד על חשיבותו של האסלאם והתרבות הערבית- מוסלמית. הוא בוודאות אינו רוצה לראות את האסלאם במרחב הציבורי (שהאסלאם ישאר במסגד), אולם הוא נזהר באמירותיו- מפריד רק בין פוליטיקה למדינה. זה מלמד על שיח לא דתי לאחר 67'.

מחמד סעיד אל-עשמאוי

כיהן במערכת המשפטית המצרית. קשור לסנהורי, שניסה לעשות רפורמה משפטית ולשלב יותר את הדת במערכת המודרנית. מיקם את עצמו כיריב חריף של האסלאמיסטים. איימו על חייו. הוא מאתגר את עניין השריעה כשהוא בא ואומר שהחולה הרעה של האסלאם (כולל בראשיתו) היא שהיא עברה תהליך של מיליטריזציה. גם הוא לא נותן קרדיט לתקופה הפורמטיבית של האסלאם. הוא מנגח את עומר שנחשב לח'ליף האהוד מכל.  עשמאוי מנגח את הריעה על שני פניה (היסטורי ומדריך). הוא מזכיר את ה"תוספות האנושיות" שהשתרבבו פנימה מתוך אינטרסים וגחמות אישיות. הוא, כמשפטן, מתעכב על עניין האג'תהאד (שימוש ברציו' במשפט, תבונה). התקליד- הליכה אחר פסיקה קודמת, הוא החולה הרעה של השיח האסלאמי מבחינתו. יש למגר אותו ולהשיב את האג'תיהאד.

חסין אחמד אמין

משפטן ודיפלומט. תרומתו לדיון על השריעה היא יותר בהצגת האבולוציה שלה- התפתחותה ההיסטורית, ומכאן מציגה כמוצר היסטורי שאינו מחייב את המשפטנים המודרניים. הוא כתב תסריט על מה יהיה ביום שאחר יישום השריעה. הוא מצייר תמונה קשה של דיכוי וצנזורה.

נסכם בקצרה את שלושת ההוגים אשר השפיעו רבות על האינטלקטואליזם מחוץ למצרים. כל השלושה רוצים לנטרל את המוקש שנקרא שריעה ולהתאים את החברה המקומית לנסיבות של השריעה. מבחינתם המודל הוא המודל המערבי- לפתוח את המערכת, להפכה לדיסקורסיבית (מנהלת דיאלוג עם העולם החיצון), אולם עדיין ישנו שוני. פודה הוא יותר נועז בעוד שהשניים האחרים יותר מאופקים (על אף ביקורתם). לדוגמא אמין כלל אינו נתייחס לתור הזהב, אותה פיסה היסטורית של תקופת הראשידון ומבחינתו היא מקור השראה וחשובה- כבר "יורה" לעצמו ברגל והופך את הדיון שלו לפחות מעניין. הוא גם אינו קורא להפריד דת ממדינה. גם עשמאוי אינו נותן אמירה ברורה לגבי הסוגיה של דת מפוליטיקה.

ממה נובעת התעוזה של פודה לעומת התעוזה הפחותה יותר של השניים האחרים?

מקצוע– מעמדם במערכת המנהלתית המדינית. פודה הוא אגרונום, מהנדס חקלאות. כשהוא מגיע לניתוח הדת הוא נטול כל השכלה דתית קודמת. עבד אל ספא פרג' (מאלה שאחראים לרצח סאדאת) הוא מהנדס חשמל. פרג' מגדיר את סאדאת פרעה ופודה הולך לכיוון נגדי. יש משהו במקצועות ההנדסה והמדעים המדויקים שמביאים את בעל המקצוע לתת אמירות חדות וברורות- דיבור לפי שחור ולבן. יש להם אמירות דיכוטומיות יותר. משהו בהשכלה מקצועית זו שמביא את פודה לאמירות חדות, להבדיל מעשמאוי ואמין שהם משפטנים, שבמסגרתה הם חקרו את ההלכה המוסלמית, הם בקיאים בה. עיקר הדיון שלהם הוא בזוית המשפטית, שהיא יותר נתונה לפרשנויות ודגשים. בעיסוקו של המשפטן יש הרבה אפולוגטיקה. אם כן יש משהו בהשכלתו של פודה שמביא אותו להתבטא כפי שהוא מתבטא.

שילוב במערכת– גם כאן יש תפקיד לקרבתם לצלחת. השניים קרובים יותר למערכת, לשלטון ולמדינה, מה שמוביל אותם להתבטא נגדם פחות. פודה אינו מייצג את המערכת ולכן מבקר בחריפות את השלטון, שוב- כי הוא יכול להרשות לעצמו.