מאז ה11 בספטמבר האסלאם חווה ביקורות קשות. יש הבנה שיש משהו בעייתי כבר במקורות עצמם. שני הספרים החשובים ביותר הנלמדים במערכת החינוך המוסלמית ובאקדמיה בתחום המשפט המוסלמי הם הספרים של אבלח'ארי ומסלם. נאווי, איש הלכה מצרי בן המאה ה15 אומר עליהם שהעולמא הסכימו שהספרים הנכונים והאותנטיים ביותר לאחר הקוראן הקדוש הם הספרים של אלבוח'רי ומוסלם שהתקבלו כקונצנזוס. הערעור על הספרים האלו הוא ערעור על יסודות הדת. האם בכלל הייתה ביקורת על הספרים האלו לאורך הדורות? או שהספרות הזו התקבלה בהרמוניה? – ביקורת הייתה לאורך כל ההיסטוריה של האסלאם, גם על הספרים האלו. הספרות המוסלמית הדתית היא ספרות שתמיד הייתה שנויה במחלוקת. השאלה לגבי הספרים החשובים הללו היא האותנטיות שלהם.
רקע לביקורת הקיימת על מקורות האסלאם:
הביקורת על אלבוח'ארי ועל מוסלם איננה דבר חדש. הביקורת ניתנת לחלוקה של שלוש קטגוריות עיקריות:
- ביקורת סלפית – הביקורת הסלפית הייתה על ידי הרבה מאוד הוגים סלפים כמו אחמד בן חנבל, עלי בן אלמדיני, יחיא בן מעין ועוד. בן חנבל היה מייסד האסכולה החנבלית, אסכולה שקיימת בסעודיה עד היום, כלומר מדובר באיש חשוב מאוד. אפילו אלבוח'רי עצמו ביקר את הספרים שלו. הוא אסף את 600,000 חדית'ים במשך 16 שנה לספריו. השפה הערבית לא הייתה שפת האם שלו. אם במשך 16 שנה הוא אוסף 600,000 חדית'ים ובסוף נכנסו רק 2700 הוא "זרק" כמעט 96% מהחדית'ים שאסף. אלדארקוטני כתב שני ספרים. הראשון נקרא "עילא" – ליקויים. ליקויים הנמצאים בחדית'ים הנבואיים – מתכוון לשני הספרים של אלבוח'ארי ומוסלם. הספר השני נקרא "על מה שיש ועל מה שיש לעקוב". בשני הספרים שלו הוא מביע ביקורת חריפה כלפי אלבוח'ארי ומוסלם. גם אבן תיימיה ביקר את הספרים האלו. ניתן לאפיין את הביקורת הסלפית בכמה דברים:
- הגישה הסלפית לא מורידה מחשיבות הקבצים הללו כמקור במשפט המוסלמי (כיוון שהלכות רבות מתבססות עליהם) אבל כן מבקשים להצביע על חולשות בספרים האלו. הם לא אומרים שהספרים לא אותנטיים. החולשות בספרים הם לא ברמה שצריך לפסול את הספרים בגללן.
- הביקורת לרוב מתבטאת בביקורת על שרשרת המוסרים ולא על התוכן בספרים.
- אבן אלצלאח אמר כי – הספרים אותנטיים לרוב. עובדה שהאומה קיבלה את הספרים האלו כקונצנזוס. מלבד מקומות כאלו ואחרים בתוך הספרים האלו כמו שציין אלדארקוטני שעלה על החולשות בספרים האלו.
כנגד הביקורת האלו קמו מגוננים לספרים, הייתה ספרות מתגוננת. אלדמשקי כתב שני ספרים שיצאו להגנת אלבוח'ארי ומוסלם.
- ביקורת שיעית – אצל השיעים יש ביקורת על המתן ועל האסנאד (שרשרת המוסרים). יש פה ביקורת מעט יותר משמעותית. השיעים כן מורידים את הספרים של אלבוח'ארי ומוסלם לרמת מהימנות נמוכה כי יש להם את הקבצים שלהם. הקבצים הללו לא ברמה הגבוהה ביותר מבחינתם.
- ביקורת מודרנית – שלושת המודרניסטים המפורסמים הם אלאפגאני, עבדו ורידא. המודרניסט הבולט ביותר שיצא נגד התוכן ולא רק שרשרת המוסרים היה מוחמד עבדו (לכן במדרסות מסוימות סירבו ללמד את ספריו). מאוחר יותר הגיע מוסטפא אלסבעאי שכתב ספר ביקורת על הספרים הללו. הגיב לביקורת של גולדציהר וכתב ספר על הסונה ומקומה במשפט המוסלמי. בספר הזה הוא כותב גם ביקורת על המקורות של אלבוח'ארי ומוסלם. הביקורת כלפי המקורות ממשיכה בדרך זו או אחרת עד ימנו. ניתן לומר שהביקורת הזו מגיעה לשיאים חדשים שהמוסלמים לא הכירו. הביקורת מאז ה11 בספטמבר היא החריפה ביותר. מתנהל גם ויכוח מוסלמי פנימי להגדרת האסלאם מחדש. הקוראן נשאר מקובל אבל כל מה שהוא לא הקוראן צריך לבדוק לעומק – לבדוק את האותנטיות של הספר ואת הפרשנות שלו. ניתן לזהות שלוש קבוצות של מבקרים מודרניים:
- אינטלקטואלים מודרניים – אלג'אברי, אבו זיד ועוד.
- אנשי דת והוגים אסלאמיסטיים – מחמוד אבו ראייה, מוחמד אלע'אזלי (איש דת בולט אצל האחים המוסלמים) ועוד.
- תקשורת – עדנאן אברהים, עדנאן אלרפאעי ועוד. אלו אנשים עם ערוצי יוטיוב שמשמיעים ביקורת. יש כאלו המכנים אותם "הפוסט-אסלמיסטיים". דווקא אלו מעוררים עניין יותר מכל אחד אחר כיוון שהם מדברים לציבור באופן ישיר.
הביקורת בת ימנו שונה מהביקורת הקלאסית וגם אותה ניתן לאפיין בכמה דרכים:
- הביקורת המודרנית מסתכלת גם על התוכן עצמו. היא מסתכלת על כל המורשת הסונית ואומרת כי יש פה משהו לא הגיוני שלא מסתדר עם הקוראן. למשל הקוראן מעלה על נס נשים וזכויות אדם וההלכה הסונית מצד אחד מעלה על נס ומצד שני נשים מקבלות הרבה פחות זכויות ויחס שלילי רב. הסונה בסופו של יום היא תוצר אנושי. מה שבסונה הוא בעירבון מוגבל אבל מה שבקוראן מקובל. מה שבסונה הם עמדות של אנשים שהפכו לטקסט.
- ערעור על מדע ביקורת החדית' וקריאה לבחינה מחדש של חדית'ים בקונטקסט ההיסטורי, סוציו-פוליטי ותרבותי תוך שימוש בכלים מתודולוגיים בתחום חקר ההיסטורי. ביקורת החדית' שנעשתה עד כה היא לא מספיקה, צריך לעבור לבחון בכלים היסטוריים חדשים. למשל אין לייחס לדברי הצאחאבה דברי יתר במסגרת האסנאד. בדרך כלל מה שנאמר על ידי הצאחאבה נתפס כאותנטי מיידית והביקורת החדשה אומרת שגם אותם צריך לבדוק ולא לייחס להם חשיבות יתרה.