הקריאה האלטרנטיבית לקראן יש כאן אינטרס של הליברלים הערביים להציגו כאדפטיבי ורך יותר. כטקסט ודת שמנהלים שיח עם תרבויות שונות. יש מבין הליברלים הערביים, כמו נאצר חמד אבו זיד (אינטלקטואל מצרי ומרצה באוניברסיטה), אשר היה אחד הנועזים בפן הליברלי. הוא אמר שחלק מהסיפורים בקראן הם פיקציה וכמובן קומם את זעמם של האסלאמיסטים. הגישו נגדו תביעה להכתירו כמרדת (חוזר בו מהאסלאם). עמדה בפניו הדרישה להתגרש מאשתו (כי אישה לא יכולה לחיות עם לא מוסלמי). השניים היגרו להולנד ושם המשיך בכתיבה. "קולו של גולה" זה ספרו. הוא בא ואומר על הקראן ככלל לגבי הקריאה האלטרנטיבית של הקראן- שהוא מציג תקדים של קריאה זו שנעשתה ע"י המעתזלה. תנועה זו דוכאה בתקופתה ומשימת הליברלים להחזיר את השיח הזה בחזרה לעולם המוסלמי. קרא להחזיר את הממד של רציונאליות ואדפטציה לנסיבות, אותן כביכול משקף הקראן. הוא טוען שהמודל שלו הוא לא אבן תמיה (תיאולוג מחמיר של ימי הביניים פעל בשנת 1328, והוא האייקון של חוגים אסלאמיים מודרניים), אלא אבן על ערבי (1214). סיפורו של האחרון: הוא היה צופי אך גם פילוסוף. כשהוא בא ודיבר על הקרן הוא אמר שהטקסט מדבר לכל הדתות. אבו זיד רואה באבן אל ערבי כמודל לראיה האלטרנטיבית של הקראן כשיח בין תרבותי ללא פנאטיות דתית.
קהילות מדומינות – בנדיקט אנדרסון
הליברלים מנסים ליצור קהילה מדומיינת פתוחה וליברלית יותר, אשר נותנת יותר אופציות מאשר הקהילה המדומיינת האסלאמית הקשה.
אורי מסכם ולכן יהיו טעיות פה ושם.
דת ומדינה בהקשר של מודלים חלופיים, אנו נתמקד בשיח של שתי אבני יסוד של דת האסלאם הקוראן והשריעה. מה שראינו בנושא הקוראן שיש תעוזה מבחינת השיח הליבראלי, מה שהליברלים עושים זה רדוקציה. לא במובן של ביטול פסוקיו אלא להכניס יותר יחסיות היסטוריות ורציונליזציה – קונטקסט היסטורי של החברה ועוד. אנו כהיסטוריונים יכולים להגיד שהשיח הזה הוא לא מדויק היסטורית – אנו מבינים כי הליב' מנסים להציג נרטיב היסטורי. הם לא מבקשים להכיל את הידע המוסלמי לגבי הקוראן. הם לא מקעקעים את הקוראן אלא שומרים על התוכן שמשמר את סדר היום שלהם. הם רוצים לקבל רביזיה. יש מאבק על תודעתו ונשמתו של המאמין. הנדבך השני בו הם מתמקדים הוא השריעה. יש קונצנזוס שהשריעה צריכה להיות חוק המדינה. למרות שהתנועות האבלאמיות מבינות שיש חילוקי דעות באשר למה זה השריעה. מה שקורה באסלאם המודרני – השריעה הופכת מקודשת, וזה מעורר את כעסם של הליב' וחוגים חילוניים אחרים. מתבהרת תמונה שכאשר מניפים את דגל השריעה רוצים להכניס תכנים משפטיים, כיצד להתנהג לנשים לזרים ועוד חוקים. מול שיח אסלאמי שהופך את השריעה למשהו משפטי ומקודש באיםפ הליברלים ומציגים מודל אלטרנטיבי לשריעה כמוצר אנושי בעיקרו שהתגבש על יד אנשי דת לאורף הדורות – כלומר מוצר אנושי. ולכן בגלל היותו אנושי הוא לא מחייב את המוסלמים בדורות המאוחרים. זה הרציונל הליב' בהקשר לשריעה.
4 הוגים מצרים: פרג' פוד'ה , מוחמד סעיד… , חוסיין אחמד אמיין, פואד זכריה(יותר איש שמאל מאשר ליברל). ההוגים האלה ואחרים, מורידים את השריעה מהאולימפוס לרמה ההיסטורית הארצית הטרוויאלית משילים ממנה את מימד הקדושה והופכים אותה לדבר שהוא נתון לערעור וויכוח. פרג' פןד'ה – לא סתם ממוקם ראשון – כי הוא הסמן הימני בשיח הליברלי בכל הקשור בשריעה – והעובדה שהתנקשו בחייו מעידה על כמה שהוא היה חשוב. הוא מיצב עצמו כיריב החזק ביותר של האיסלמיסטים, במצרים ומחוצה לה. דעותיו היו בעיקר בענייני דת ומדינה, ניסה להקים מפלגה שבה הכניס קופטיים(אל-מוסתקבל) העתיד. אמירתו היא שגאולתם של הערבים והמוסלמים לא תהיה בחזרה לאחור אלא בהליכה קדימה – נרצח ב-1992. המדינה התרחקה ממנו כי הפוליטיקאים לא רצו להיות מזוהים איתו וכך להפוך גם למטרה. מסוג האינטלקטואלים אשר לא דופקים חשבון הולך עם האמת שלו. למה הוא נחשב סמן ימני ביחס לשריעה ? מהם טיעוניו? שני החסרונות של השריעה הם : 1. השריעה כהיסטוריה , 2 השריעה כמדריך לחיים מודרניים. מבחינה היסטורית – הוא מציג דימוי שלילי של השריעה בהיסטוריה המוסלמית – ולכן יהיה קל יותר לפסול אותה כמדריך לחיים מודרניים. לגבי ההיסטוריה, השיח האסלאמי לא נותן משקל כבד במיוחד לעבאסים והאומיים, מבחינתו זוהי היסטוריה מושחתת. תור הזהב האמיתי הוא תקופת הראשידון, הנאמנות לאל ולמוסר. פוד'ה כתב כמה ספרים בהקשר השריעה כאשר החשוב ביותר הוא אמת הנעדרת. במקום תור זהב פודה מציג את התקופה כאנרכיה, כשפיכות דמים כשחיתות וכעיוותים למיניהם במשטר. זוהי החממה בה השריעה מתחילה להתפתח.