הספר הראשון על תולדות הדת

מירזא ג'אני, האדם שאצלו התארח ה"באב" לאחר צאתו ממאסר בידי אנשי השאה במבצרים בדרום איראן, הוצא להורג יחד עם באבים רבים בשנת 1852, לאחר ניסיון התנקשות בשאה. טרם מותו, הוא הוציא ספר בשם "נקטה אלכ" (הנקודה של האות כ').

חסין עלי נורי = בהאא' אללה, מירזא יחיא = צבחי אזאל. לפי המסורת, ה"באב" העביר את הנהגת התנועה לפני מותו/היעלמותו למירזא יחיא, שהיה אחיו של חסין עלי נורי. הוא נולד בסביבות שנת 1832. לעומתו, חסין עלי נורי נולד בשנת 1817. כלומר, בשנה זו היה מירזא יחיא בן 18 בלבד, בעוד שעלי נורי היה בן 33. דובר על האחרון שהיה הגורם המרכזי בכינוס הבאבים בבדשת.

6 שנים לאחר מותו של ה"באב", כבר נכתב הספר הראשון על תולדות הדת ע"י הרוזן גובינו, מלומד אירופאי, שכתב על הדתות והפילוסופיות של אסיה המרכזית. מדובר בדיפלומט בשגרירות הצרפתית בטהרן אשר התעניין בנושא והבחין בכך שהתנועה הזו עומדת להתפתח לדת חדשה. קצת אחריו, חוקר מרכזי בשם אדוארד בראון, חוקר של הספרות הפרסית, עסק בנושא והרחיב אודותיו. בצעירותו, לאחר סיום בית הספר לרפואה, הוא למד ערבית, תורכית ופרסית וביקש להתגייס לצבא האימפריה העות'מאנית ולהגן עליה. הוא נתקל בספרו של גובינו והחליט לחקור את הנושא של ה"באב". הוא הגיע לפרס בשנת 1880 וחיפש באבים, אך לא מצא אף לא אחד. יום אחד הופיעו לפניו שני סוחרים שהתגלו כבאבים. דרגם הצליח לחדור לעולם הבאבים ולהבין שהתנועה עברה תהליך של טרנספורמציה. בשנת 1890 הוא פגש את בהאא' אללה בעצמו בעכו. וקיבל מבנו, עבד בהאא' (או עבאס אפנדי) ספר בשם "סיפורו של תייר". בו הוא מתאר את ההיסטוריה הבאבית והבהאא'ית מנקודת ראותו שלו, כבנו של בהאא' אללה. לכן, ברור שלא מדובר בספר מדעי, אלא בתיאור אמוציונלי. בראון חזר לבריטניה, תרגם והפיץ את הספר. הפגישות הבאות עם הבאבים שכנעו את בראון שהדת האותנטית היא הדת הבאבית, ואילו בהאא' אללה השתלט על הדת, כאשר מירזא יחיא היה ראוי לרשת אותה.

מבחינת המעמד, צבחי אזאל היה בן של פילגש, ואילו בהאא' אללה היה בן של גברת. אביו של בהאא' אללה היה מירזא עבאס.

לאחר הפגיעה הקשה בדת בשנת 1852 ושחרורו בסופו של דבר של בהאא' אללה ממאסרו, התנועה מתחילה לעבור תהליך של שינוי הדרגתי. בהאא' אללה מגיע לעיראק יחד עם בני משפחתו ומתיישב בבגדד. המדינה נתונה לשלטון האימפריה העות'מאנית הסונית, אך דרומה עדיין שיעי. בהאא' אללה נמצא עם צבחי אזאל, והאחרון מנסה להנהיג את התנועה, אך ללא הרבה הצלחה. חלק מהנהגת התנועה היה מתן מענה לשאלות המאמינים. השאלות שהופנו למירזא יחיא (צבחי אזאל) היה פירוש פסוקים מהקוראן, דבר שלא היה בקי בו. לעומתו, עלי נורי (בהאא' אללה), כבר בן 35, מתחיל להתברר כסמכות שאפשר לפנות אליה. בכל מקום בו צבחי אזאל מתקשה, הוא כותב חיבור עם פרשנות שלו לקוראן. בשנת 1853, בהאא' אללה מרגיש שישנו מחנק מסוים מצד התומכים בצבחי אזאל, ולכן הוא יוצא להרי כורדיסטן ומתיישב במערה, לבוש בבגדי צופי ונקרא דרויש מחמד. עם הזמן, מתגלה זהותו האמיתית ש לבהאא' אללה למנהיגים צופים מהעיר סלימאניה. שם יושבת ההנהה המקומית של ה"נקש בנדיה", מסדר צופי ידוע. אנשיה מכירים ביכולתו האינטלקטואלית של בהאא' אללה ובידע ההארתי שלו, ומבקשים ממנו ללמדם את ספרו החשוב "אלפתוחאת אלמכיה" (ההתגלויות של מכה). אז הוא החל לכתוב את החיבור אולי החשוב ביותר שלו, " המילים הנסתרות". מדובר באוסף של פתגמים שבהאא' אללה כותב, והם באים ללמד בעיקר מוסר – מעמדו של האדם, מעמדו ביחס לאל ולאדם אחר וכדומה.

בשנת 1856, מגיעים לבהאא' אללה שליחים של התנועה הבאבית מבגדד ומבקשים להציל את התנועה ממצבה הקשה אליו הגיעה תחת הנהגתו של צבחי אזאל. ככל שעובר הזמן, בהאא' אללה מתחיל להופיע כדמות המרכזית, אך עדיין לא מכריז דבר על עצמו ועדיין אנשי התנועה נאמנים ל"באב". לפי הגימטריה של ביטויי הבאב באשר לדמות מאוחרת שתהיה גדולה אף ממנו, יש שהבינו שהבאב לא דיבר על תקופת זמן מאוחרת מאוד, אלא על תקופה קצרה לאחר היעלמותו. לימים ייאמר שהבאב בישר את בואו של הנביא האמיתי, כלומר בהאא' אללה. כלומר, התקופה שבין היעלמותו של הבאב לבין הופעתו של הנביא הבא היא מעגל מסוים של שנים, כשם שקיימים מעגלים של שנים ושל חודשים. אם ה"באב" הופיע בשנת 1844, יש לחכות שתקופת ה"באב" תסתיים, כעבור 19 שנה, כלומר בשנת 1863. שנתיים לפני כן, בשנת 1861, מופיעים אצל מירזא יחיא שני דודים שלו מצד אמו, אשר גידלו אותו בצעירותו. הם לא האמינו שהוא באמת המהדי או הנביא שהופיע ולכן שאלו אותו שאלות ולא קיבלו תשובות מספקות. מדובר בשני אנשים שנקראו סיד מחמד וסיד חסין עלי. בינואר שנת 1861, הוצגה אותה השאלה לבהאא' אללה, ותוך 48 שעות הוא כתב את "ספר השכנוע", ובו היתה לא רק תורת מוסר אלא כל תורת המשיחיות שלו. התפיסה הבסיסית גרסה שבואו של המשיח, כפי שמתואר בכתבי הקודש, איננו ממשי אלא רומז תמיד על פעילות רוחנית, ולכן יש להבין מה קרה כשהביאו נביאים בדורות הקודמים. בכל פעם שזה קרה, בני זמנו של הנביא דחו אותו (כך עם ישו, משה ואחרים). בדחייה הזו, האשמים העיקריים היו אנשי הדת, בשל פרשנויותיהם השמרניות. לכן, הוא מאשים בעיקר את אנשי הדת השיעים בדחייתו ורדיפתו.