לסיכום – בעיה שניה במודל של קלאוזוביץ: אין דרך להגדיר את השחקנים והמתמודדים במלחמה הצורה רציונאלית.
- יש דימוי נפוץ של מלחמה בין שני צדדים, כשלכל צד יש מטרות ברורות. בפועל, בחלק גדול מהמלחמות ובוודאי בימי הביניים אין שחור-לבן; יש הרבה מאד כלים, וכל כלי רואה את המלחמה ומטרותיה אחרת. לא תמיד החיילים הפשוטים ששים לשים את האינטרס של המלך לפני האינטרס שלהם.
- מלחמה היא משחק שח שבו הצדדים משנים את זהותם כל הזמן, והמטרות משתנות כל הזמן.
אסטרטגיה: קרב קרני חטין והתמוטטות ממלכת ירושלים הראשונה
הצבא המוסלמי של צלאח א דין מגיע מרמת הגולן ומטיל מצור על טבריה, נחלת אשתו של רוזן טריפולי, גי דה לוזיניאן– נסיכות צלבנית של ממלכת ירושלים. גי דה לוזיניאן הופך למלך החדש של ממלכת ירושלים אחרי שהוא מתחתן עם סיביל, יורשת כתר ממלכת ירושלים. כל האצילים מתנגדים לו – הוא גם זר וגם דלפון. למרות זאת הזוג המאוהב בורח באמצע הלילה לשכם ומתחתן שם. אז כולם שונאים אותו.
קרני חטין הוא מסע המלחמה הראשון שלו כמלך. עם הטלת המצור מזעיק גי דה לוזיניאן את הצבא. כולם מגיעים ומתכנסים בציפורי, מקום התכנסות מסורתי של צבא הצלבנים, כיוון שיש שם הרבה מים. האפשרויות:
- להישאר בציפורי – הצעה של ריימון מטריפולי, שאשתו וילדיו תקועים בטבריה. ההמתנה תגרום לצבא המוסלמי להתפזר, וציפורי היא מקום טוב לחכות בו [אסטרטגיה וגטיאנית]
- לצאת לקרב – הצעה של ז'ראר מרידפור, ששונא אגב את ריימון, בגלל סכסוך על בחורה. ריימון מטריפולי הבטיח לז'ראר להתחתן עם יורשת עשירה מטריפולי, אבל ברגע האחרון הוא נותן אותה למישהו אחר. ז'ראר כועס ונעלב ומצטרף לנזירים הטמפלרים. הוא מטפס במעלה המסדר עד שהוא הופך למנהיג, וכאן יש לו הזדמנות להשפיל בחזרה את ריימון ולהאשים אותו בפחדנות. טיעונים נוספים:
- פוליטי – מלך חדש ולא מנוסה עומד כל הזמן לביקורת (הוא נהיה מלך רק כי המלכה התאהבה בו), וצריך להוכיח את עצמו, כלומר לנהוג בכבוד. המדיניות המכובדת היא כמובן המסוכנת ביותר. העדפת המלך על פני המדינה [מופיע בכרוניקה – טוען שרוזן טריפולי רק רוצה להשפיל את גי דה לוזיניאן]
- צבאי – הצבא שהתאסף סביב גי דה לוזיניאן הוא הגדול ביותר שהתאסף זה זמן רב. אם לא תהיה תגובה עכשיו, בפלישה הבאה של צלאח א דין הצבא יהיה קטן בהרבה [שיקול שלא מופיע בכרוניקה]
האסטרטגיה המצליחה ביותר בימי הביניים – אדמה חרוכה, תוך הימנעות מקרב פנים אל פנים בשדה הפתוח.
מערכת ההגנה של מלחמה בימי הביניים –מבצרים. המבצרים הללו לא יכולים למנוע כניסה של צבא זר. אבל בזמן פלישה, האוכלוסייה האזרחית ומקורות המזון מוכנסים פנימה – ואת המזון שאי אפשר להכניס משמידים. הצבא הפולש יכול לעשות מה שהוא רוצה בחוץ, אבל יהיה לו קשה לכבוש את השטח ולהישאר בו לאורך זמן. אי אפשר היה לשלוט בשטח בלי לשלוט במבצרים. אפשר או להסתובב קצת בשטח וללכת, או לכבוש את שרשרת המבצרים.
- מבצר וצבא שדה – קורים ועכביש
- הקושי לכבוש מבצר הוא קושי טקטי. השלכה אסטרטגית: שיטת הכיבוש העיקרית היא מצור שיטתי שיכול לקחת שנים.
לצבא המגן לא כדאי להיכנס לקרב עם הפולשים, כיוון שהזמן פועל לטובתו. אם יש צבא מגן, למתבצרים יש מוטיבציה להתנגד. אם אין צבא כזה, הנטייה היא להיכנע מהר, כל עוד אפשר להשיג תנאי כניעה טובים [לחיל המצב לא מתחשק למות]. כל עוד העכביש נמצא בשטח – קורי העכביש יציבים ומגנים על הממלכה. אם העכביש מסתבך עם הצבא הפולש ומושמד – כל השרשרת תיכנע ותיפול. זה מה שקרה בסופו של דבר לממלכת ירושלים, עם השמדת הצבא המגן – העכביש – בקרני חטין.
מסיבה זו הצבא המגן מאד חושש מכניסה לקרב שדה, שהרווח היחיד בו הוא הסתלקות הצבא הפולש – מה שיקרה בלאו הכי אם רק נשב ונחכה. ההחלטה המתבקשת הייתה לקבל את עצתו של ריימון מטריפולי, לשבת ולחכות. גם אם טבריה תאבד, צלאח א דין לא יצליח לגייס שוב צבא כזה, ובסופו של דבר הכוח שלו יתפורר. אפשר יהיה לתקוף את שיירות האספקה שלו בלי עימות חזיתי, או אפילו לשלוח עזרה לטירות הנצורות. כך, גם אם טבריה תיפול אחרי זמן ארוך יותר, יושג יתרון בשטח כיוון שהמצור הממושך יחליש את צלאח א דין.;;
כל המבצרים מתמוטטים אחרי קרני חיטין, וצלאח א דין מצליח לעשות בזמן קצר מאד מה שלא הצליחו המוסלמים לעשות במשך יותר משנה. המעוז האחרון היא צור, שאליה זורמים כל הפליטים, ושם מחזיקה הישות הצלבנית מעמד. גי דה לוזיניאן משוחרר על ידי צלאח א דין בתמורה לאשקלון, ואז הוא חוזר לצור, אוסף צבא ועולה על עכו – כך מתחיל מסע הצלב ה-3.
במהלך המסע מתים שני ילדיו ואשתו במגיפה, וגי מאבד את הממלכה. מאוחר יותר מת בעצמו, אבל בינתיים אחיו הופך למלך קפריסין, ובית לוזיניאן ישלוט בקפריסין 200 שנה – ולבסוף ישתלט על אזור ירושלים.