מגזין בידור ופנאי

כל הנושאי הבידור והפנאי החמים ביותר בארץ ובעולם

חוזים פיאודליים: שני מימדים, נוסח סטנדרטי.

תוכן עניינים

 

  1. Royal protection – נאמנות תמרות חסות. חוזה זה נועד עבור לוחמים (בעלי נשק).
  2. חוזה בין צמית לאדון – התמסרות של אדם אחד לאדם אחר באופן פרמננטי. הדגש בחוזה הוא על הרצון החופשי של הצמית להפוך לכזה. זה גורם לנו לתהות, כי לא כך אנו מכירים את העבדות מתקופות אחרות. עצם כתיבת החוזה מצביע על החשיבות שלו עבור השבטים הפרנקים ה"ברבריים". ערך החופש וחופש ההחלטה היה מרכזי בתרבות זו.

התיעוד החוזי הוא מורשת רומית, אך האינדיבידואליזם והבחירה החופשית וודאי לא היו קיימים בצורה כזו ברומא.

הפיאודליזם הוא מערכת פוליטית וכלכלית המאופיינת בקשרים חוזיים, אין שוק עבודה של לוחמים וגם לא של איכרים.

 

המאמר של  Domar

לפי ההנחות של המודל, חוק התפוקה השולית אינו מתקיים בגלל כמות האדמות הרבה (מתקיימת תפוקה שולית קבועה). המשאב שנמצא במחסור הוא העובדים ולא הקרקע (להבדיל מהיום). לכן השליט יכול לחלק אותה כי ללא עובדים שמעבדים אותה היא חסרת ערך.

לפי דומאר, השוק לא יכול להציע פתרון למודל המושתת על שלושת העקרונות (קרקע חופשית, מחסור בעבודה, אצילים לא עובדים):

ß אם הפועלים חופשיים, הם יקבלו שכר גבוה השווה בדיוק לתפוקה השולית ולאצילים לא יישארו רווחים כלל.

ßברגע שהאצילים "סוגרים" את השוק העבודה ומפסיקים את התחרות הם יחליטו על גובה שכר כזה שממקסם את הרווחים שלהם (אבל גם מאפשר רמת מחייה מינימאלית לצמית). לכל אציל בודד אין תמריץ לשבור את המונופול ובנוסף יש תמריצים משפטיים. נשאלת השאלה: האם משק פיאודלי ללא שווקים יכול לייצר צמיחה?

ß המערכת תתערער כאשר האוכלוסייה תגדל. זה יקרה כשייווצרו עודפי מזון בייצור. לאציל יש תמריץ להשאיר עודפי מזון אלו לצמיתים שלו, כי כך יהיו לו יותר עובדים והוא יוכל להתחרות באצילים אחרים ולהגדיל את הרווחים שלו. כך לאצילים היה תמריץ לייצר צמיחה – שיפורים טכנולוגיים.

 

החיסרון הגדול של האימפריה הוא היעדר תחרות.

 

צמיחה כלכלית תחת המשטר הפיאודלי

 

במערכת הפיאודלית קיים קשר חד חד ערכי בין פוליטיקה לבין כלכלה, שכן הון משמעותו שלטון.

לכן על האציל היה להיות גם מנהל טוב של עסקיו. התחרות הפוליטית נשענה על תחרות כלכלית.

תמריצים שליליים לעובדים בכפייה (איומים, מכות) אינם יכולים לעודד מאמץ ויזמות לטווח ארוך.

לכן, אם אנו רואים צמיחה סימן שהיו לצמיתים ולאיכרים תמריצים חיוביים לייצר צמיחה.

במערכת הפיאודלית, התמריץ של האיכרים היה היכולת לעבד את החלקה שלו לצרכיו הפרטיים, כלומר שיעור המס לא היה 100%, אלא נותר לאיכר משהו שדרבן אותו להשקיע ולהתייעל.

 

המאמר של Van Der Beek: בוחן את החסרונות והיתרונות של ביזור פוליטי, כאשר תחרותיות עומדת בצד היתרונות לבדה מול כל החסרונות.  מה גובר על מה? זוהי שאלה אמפירית שיש לבדוק.

המאמר בודק השקעה בהון בדמות טחנות קמח בשני אזורים זהים גיאוגרפית אך שונים בסוג השלטון הפוליטי. המאמר מראה שתחת השלטון המבוזר היו יותר טחנות מים ותועלת האיכרים הייתה גבוהה יותר תחת משטר כזה.

בתחרות מונופוליסטית האצילים לוקחים לאיכרים את כל עודף הצרכן, על ידי כך שהם ממקמים את הטחנות במרחק כזה שהאיכר האחרון בדיוק אדיש בין לבוא או לא לבוא לטחנה.

במצב של תחרות, הטחנות ממוקמות במרחקים קטנים יותר. המרחק הממוצע של האיכר מהטחנה קטן וכתוצאה מכך עודף הצרכן שלו גדל. בנוסף, שני האצילים בעלי הטחנות שהאיכר אדיש ביניהן צריכים להתחרות אחד בשני על האיכרים.

 

כאשר אציל מציב טחנת קמח עומדים לפניו שני מקורות רווח:

  • דמי שימוש בטחנה
  • הפעילות הכלכלית בנחלתו עולה (האיכרים חוסכים זמן ומייצרים יותר) וכתוצאה מכך הוא יכול לגבות יותר מס ולמכור יותר סחורה לאיכרים.

 

ככל שיש יותר ביזור פוליטי הנחלות של האצילים יהיו קטנות יותר, מספר טחנות הקמח יהיה רב יותר והרווח של האצילים יהיה קטן יותר. מצב כזה נותן תמריץ לכמה אצילים להתאחד יחד.

חישוב הרווחים מכל טחנה לפי הנחות המאמר מראה כי באזור של האציל היחיד כל טחנות הקמח היו רווחיות ואילו באזור המבוזר רק חלק מהטחנות הן רווחיות ובנוסף הרווחים עצמם קטנים יותר.

התיאוריה הזו נכונה גם לגבי מקומות אחרים באירופה: אזורים (גרמניה, איטליה) שהיו מבוזרים פוליטית צמחו בקצב מהיר יותר לעומת אזורים תחת שליטון ריכוזי.

 

לסיכום: המאפיין היחיד של המערכת הפיאודלית שתמך בצמיחה הוא התחרות שהייתה קיימת בה. המערכת היא לא בשיווי משקל כאשר יש צמיחה כלכלית, האוכלוסייה גדלה וגידול האוכלוסין מערער את עצם קיום הפיאודליזם, ברגע שהקרקע הופכת להיות במחסור. קיים ניגוד פנימי במערכת – התחרות היא האפקט הדומיננטי והיא גם זו שגורמת לפירוק המערכת (ועליית המדינה הריכוזית, שהיא הקיצוניות השנייה).