North טען כי ההבדל המהותי בין אנגליה לצרפת לא היה במשתנים הכלכליים אלא במוסדות (institutions). הוא החייה מחדש את הטיעונים של אדם סמית. היתרון של בריטניה על צרפת הוא במוסדות השלטון. ההסדרים המוסדיים הכלכליים באנגליה היו עדיפים על אלו בצרפת. North הכליל תחת ההגדרה "מוסד" גם כל אינטראקציה אנושית. המוסדות גם כן נתונים תחת התפתחות אבולוציונית, אם כי תהליך השינוי בהם איטי יחסית לשינוי טכנולוגי/כלכלי.
כל אינטראקציה בין שני אנשים היא סוג של מסחר והם מפיקים ממנה תועלת מסוימת. מכאן מקורן של מחוות רבות כגון הורדת כובע, לחיצת יד וכדומה (כיום יש מוסדות אחרים לפיקוח על אלימות, למשל משטרה, בעוד שפעם היה צורך להציג יד ריקה כדי להעיד על כוונות שלום). אם הנורמה שרדה עד ימינו, סימן שהיתרונות שלה עולים על החסרונות.
דוגמא: הולנד ובלגיה הן 2 מדינות דומות בפרמטרים הכלכליים. באמסטרדם הבנייה מאופיינת בחלונות גדולים. מדוע? (בהתחשב בעובדה שמדובר במדינה קרה). ההסבר: בחברה שבנויה על מסחר ההגינות היא חשובה לאין ערוך. לשם כך, נבנו חלונות גדולים ורבים, כדי שעוברי אורח יוכלו לראות מה קורה בבית של הסוחר. למעשה, זה הכלי של הסוחר "לאותת" על ההגינות שלו. בשל כך, אמסטרדם הצליחה כמוסד פיננסי וכלכלי.
לעומת זאת, בבלגיה יש חלונות רבים, אך קטנים, שם החברה בעלת תרבות ומערכת נורמות שונות לחלוטין.
"עקרון המחסור"
עקומת התמורה הקלאסית של כלכלה לא רלוונטית במלואה כאשר העובדים לא חופשיים לעבור מענף לענף (עבדות בארה"ב, חברה פיאודלית). עקומה מתאימה יותר היא "עקומת התמורה המוסדית" שנמצאת בתוך עקומת התמורה הפוטנציאלית של המשק, אשר מתארת את המצב האידיאלי של השוק החופשי בתחרות מלאה.
באנגליה הייתה צמיחה של עקומת התמורה המוסדית. במצב שבו עקומת תמורה זו מתקרבת למעטפת, יש תמריץ לבצע קפיצה טכנולוגית. אולם, כאשר מצב המוצא הוא עמוק בתוך העקומה, ניתן לשפר את המצב בהרבה גם ללא שיפורים טכנולוגיים. ההבדלים בין מדינות בהן יש טכנולוגיה זהה נובעים מפערים במוסדות.
בכלכלה המסורתית אנו מכירים את המודל הבסיסי – עקומת התמורה. הבעיה הבסיסית בכלכלה היא בעיית המחסור. עקומת התמורה מתארת את הקשר בין המשאבים להקצאתם. על מנת שיהיה ניתן להקצות גורמי ייצור בין ענפי הייצור (למשל חקלאות וכלכלה) אנחנו צריכים שיהיו שווקים לגורמי הייצור – עבודה והון.
מגבלות מוסדיות – גורמות לעקומת התמורה המוסדית להיות מתחת לעקומת התמורה הפוטנציאלית של המשק.
ישנה טענה שאנגליה במאה ה-17 הגיעה למצב שבו המגבלה המוסדית הייתה קרובה מאוד למגבלה הטכנולוגית וזה מה שנתן לה תמריץ להרחיב את עקומת התמורה הטכנולוגית. למדינות שעדיין לא קרובות למימוש הפוטנציאל שלהן, אין תמריץ לבצע שיפורים טכנולוגיים, כיוון שיש להן הרבה לאן להתקדם במסגרת הרחבת עקומת התמורה המוסדית.
אם כך, קיימים שני סוגים של צמיחה כלכלית:
- צמיחה סימיתיאנית – הרחבת עקומת התמורה המוסדית.
- צמיחת Solow– הרחבת עקומת התמורה הטכנולוגית של המשק, שיפורים טכנולוגיים.
כמובן שכאשר יש התפתחות טכנולוגית, צריך התאמה ושכלול של המוסדות הקיימים ופיתוח מוסדות חדשים.
זכויות קניין ויעילות כלכלית:
כדי לקיים סדר חברתי בסיסי צריכה להיות איזושהי הגדרה לזכויות השימוש בנכסים כלכליים והיכולת לאכוף זכויות אלו. שלב יותר מתקדם הוא להעניק לפרטים מסוימים את הזכות להכנסה מנכס כלכלי. שלב זה מצריך גם לוודא שההכנסה שנצברת אצל הפרטים הללו לא תישדד מהם, כלומר מוסדות אכיפה מסוימים שדורשים שלב התפתחותי מתקדם יותר. לבסוף, הזכות המתקדמת ביותר היא זכות להעביר בעלות על נכס כלכלי. החלוקה הנ"ל של זכויות קניין הייתה ידועה כבר בתקופה של האימפריה הרומית, בעוד שבאירופה הצליחו להגיע אליה רק בימי הביניים.
רמת הצמיחה בדרך כלל מתואמת עם רמת הפשיעה, במקומות לא בטוחים ולא וודאיים אנשים לא ירצו להשקיע בכלכלה.
זכויות הקניין נותנות תמריץ לעבוד ולהשקיע, כך הפרטים יכולים לצבור הכנסה מפירות העבודה שלהם וליהנות מהם באופן לא מידי.
דוגמא: בעלות פרטית לעומת בעלות ציבורית על אדמה (The tragedy of the commons)
בעבר היו שטחי מרעה ציבוריים שלא היו מוגדרות בהם זכויות קניין. כלכלנים הגיעו למסקנה שמצב כזה הוא לא יעיל ויש להגדיר בעלים כלשהו שלהם על מנת להגיע לניצול יעיל יותר ולרמת חיים גבוהה יותר.
בתרשים רואים שיש אפשרות להגדיל את מספר העובדים כל עוד התפוקה הממוצעת לעובד נמצאת מעל סף הקיום המינימלי. זאת ההקצאה שתתבצע אם השימוש בקרקע הוא חופשי – פועלים ימשיכו להיכנס לשדה, כל עוד הם מקבלים משהו שמאפשר להם להתקיים.
הקו השני בתרשים מייצג את התפוקה השולית לעובד. בהנחה שבעל הקרקע נותן שכר שווה לעובדים שלו, הוא יעסיק פועלים עד לנקודה שבה השכר המינימלי שווה לתפוקה השולית.
ניתן לראות, שבטווח בין נקודת שיווי המשקל של הקצאה לפי התפוקה השולית לבין נקודת שיווי המשקל של הקצאה לפי התפוקה הממוצעת, העובדים מקבלים יותר ממה שהם תורמים (התפוקה הממוצעת גדולה מהתפוקה השולית) – מצב של חוסר יעילות כלכלית. לעומת זאת במצב שיש בעלות על האדמה, יש לנו רווח של בעל הנכס– כל הפועלים מקבלים את התפוקה השולית של הפועל האחרון, אבל תורמים יותר. זהו בעצם הרווח שמרקס קבל עליו, כי בעל האדמה עושה רווח על חשבון העובדים. זהו מודל של הקצאת משאבים יעילה ביותר: יש לנו לפחות אדם אחד שמרוויח מעל לרמת הקיום המינימלית (בעל האדמות), ואפשר גם למסות אותו ולהעביר חלק מהרווח חזרה לעובדים, למשל. מאידך, בכלכלה שבה אין בעלות פרטית, כל התושבים יחיו ברמת קיום מינימלית ורמת החיים הממוצעת תהיה נמוכה יותר לעומת הכלכלה השנייה.
לרוב בעל האדמות גם לא ייקח לעצמו את כל הרווחים וייתן לעובדים שכר שהוא מעל לרמת הקיום המינימלית – שלא ייהרגו אותו, לתמרץ את העובדים ועוד.