גריף התמקד שנקודה אותה החשיב לקריטית ביותר עבור קיומו של מסחר – הבעיה העקרונית בעסקת חליפין. הבעיה נובעת מהאופי הסדרתי של מרבית עסקאות החליפין, ותמיד קיים החשש שהצד השני לא יקיים את חלקו. הפתרון לבעיית המחויבות הוא התחייבות מראש של צד ב' להיות ישר בדיעבד. כתוצאה מכך התפתחו נורמות הקושרות בין ההתנהגות היום לתמורה בעתיד והן אלו שגורמות לאנשים להיות ישרים.
גרייף טוען שהבסיס לקיום מערכות יחסים בין בני אדם הוא מודל של שכר ועונש. הוא הגדיר שני פתרונות:
- אכיפה אנדוגנית – ללא התערבות של צד ג'. לשחקנים יש אינטרס לאכוף את חוקים בעצמם, למשל מנגנון המוניטין. לדוגמא, רשתות המזון המהיר שהחליפו את המסעדות המקומיות על צד הדרך. לרשת יש תמריץ לאכוף איכות, בעוד שלמסעדה מקומית שמקבלת את הלקוח רק לפעם אחת לא היה תמריץ כזה וכתוצאה מכך השוק היה במצב לא יעיל, כי כולם ידעו שזה המצב.
- אכיפה אקסוגנית – על ידי גורם שלישי.
בימי הביניים היו שתי בעיות מסחר עיקריות:
- כיבוד חוזים בין הסוחר לשליט – נפתרה על ידי ההנזה והגילדה
- יחסי סוכנות בין סוחרים – נפתרה על ידי הקמת קואליציה. בקבוצה כזו יש שוויון בין כל הסוחרים ומקיימת ענישה קולקטיבית – "הגונב מגנב פטור". שיטה זו נבעה מהאופי הקולקטיבי של הקהילה היהודית באופן כללי. צורת פתרון נוספת היא על ידי אכיפה של צד שלישי, על ידי החוק. שיטה זו הינה אינדיווידואלית באופיה.
מבחינה היסטורית, הסוחרים המוגרבים שהיו יהודים הגיעו מרקע קהילתי השתמשו בשיטה הראשונה, שהייתה זולה, אך הצמיחה הכלכלית בה מוגבלת, כי היא יכולה להתקיים רק בקבוצה קטנה והכניסה והיציאה אינן חופשיות. לעומתם, הסוחרים האיטלקים שהשתמשו בשיטה השנייה דחקו בהדרגה את המוגרבים, כי השיטה שלהם הייתה גמישה הרבה יותר. הטענה שלו, היא שהאופי התרבותי השפיע על עיצוב הכלכלה.
זו הסיבה שהיהודים לא עסקו במסחר מימי הביניים ועד היום, והנוצרים דווקא הצליחו בו מאוד בגלל האופי האינדיווידואליסטי שלהם.
התיאוריה של גרייף הייתה אחד מהיישומים הראשונים של תורת המשחקים על אירועים היסטוריים.
מאמר תגובה מתח ביקורת על גריף, וטען כי מבחינה מתודולוגית התיאוריה שלו לא ניתנת להפרכה, כיוון שאם המודל עובד לא נראה תוצאות במציאות וכך גם במצב בו היא לא נכונה כלל. לכן לא ניתן להבדיל בין שני המצבים.
לפי גרייף, המשפט הוא שולי ורוב מה שקורה הוא בין בני האדם וכיום דווקא התיאוריה הלגליסטית עושה קאמבק.
ימי הביניים המוקדמים: נסיגה והתאוששות כלכלית
היסטוריה של אירופה מהתקופה הרומית ועד 1500
בתקופת האימפריה הרומית יש באירופה שלטון יחיד עם מערכת משפטית אחת, שפה רשמית אחת (לטינית) ומערכות מסחריות אחידות (האימפריה מחולקת לפרובינציות). האימפריה מהווה שיא של התפתחות מוסדית וכלכלית – רמת החיים של האימפריה הרומית לא חזרה על עצמה עד סוף המאה ה-19.
חלק לא מועט מהאנשים חי בעושר.
האימפריה קורסת ובשנת 500 אירופה כבר נשלטת על ידי ממלכות של שבטים פרנקים. מתחולל הרס כמעט מוחלט של תשתיות האימפריה, ויש נסיגה כלכלית בקנה מידה גדול מאוד. המלך הפרנקי קלוביס ששולט בצרפת נוקט באסטרטגיה של אימוץ המוסדות הרומיים ובפרט אימוץ הנצרות.
מי שמגדיל לעשות הוא קרל הגדול, אשר מקים את האימפריה הקרולינגית ומנסה לחדש את המסורת האימפריאלית שלרומא.
בכל התקופה האימפריה רומית משמשת מודל לחיקוי עבור השליטים. עניין זו איננו טריוויאלי, כיוון שבדרך כלל השליט שואף לאכוף את התרבות הנכבשת ולהנהיג תרבות חדשה. פה המצב הוא הפוך וייתכן שזה מה שגרם להצלחת הקרולינגים. ההתדרדרות מתחילה בשנת 900 עם פלישת הויקינגים לאירופה.ככל שעובר הזמן, אירופה מתחלקת ליותר ויותר ישויות פוליטיות. יוצאי דופן הן צרפת ובריטניה שמפתחות יציבות כבר בתקופה זו. ספרד מצטרפת למשחק עם איחודה ב-1492.
מבחינה כלכלית, ניתן לראות באימפריה מונופול ובמדינות הקטנות שוק תחרותי יותר. באימפריה הרומית כמונופול ניתן לראות מצב שהוא לא יציב. מצד שני, גם שיווי המשקל התחרותי הוא לא יציב. המטוטלת ההיסטורית נעה בין המצב התחרותי למצב המונופוליסטי. ש"מ תחרותי איננו יציב כיוון שעם ירידתו/ מותו של שליט מסוים, למלך החדש יש עלויות גבוהות להיכנס ל"שוק". השליטים השכנים יכולים להשתלט על הממלכות הקיימות. כעת נוצר שחקן חזק יותר בשוק שיכול להמשיך ולכבוש שטחים חדשים ושיווי המשקל מתערער ועובר מתחרות למונופול. למעשה, אין כניסה חופשית ל"שוק הפוליטיקה" וברגע שאחד השחקנים "נופל", הוא לא מוחלף מיד על ידי שחקן אחר, אלא שחקנים אחרים שכבר נמצאים במשחק תופסים את מקומו.
השיטה הפיאודלית
בתקופה זו הרבה יותר קל להמשיל את נפילת האימפריה הרומית לשוק כלכלי, משום שהסכסוכים כמעט לגמרי נטולי סנטימנטים ומניעים לאומיים ודתיים. השבט הפרנקי מעוניין להשתלט על פרובינציית גאליה ו"להחליף את ההנהלה". התמריץ של הלוחמים לצאת למלחמה היה כספי –מי שמוכיח את עצמו בקרב מקבל "אופציות לרכישת מניות" מהשליט. מנגנון המעקב אחרי המחויבות והמאמץ של האצילים היה ה-heralds, והאצילים היו גם היחידים שהיו להם שמות משפחה, כדי לשמור על המוניטין. המניות במשחק הן יחידות ייצור חקלאיות (קרקע + עובדים).
בתקופה זו היה קשר אדוק מאוד בין הכוח הכלכלי (גודל הנחלה של האציל) לכוח הפוליטי (כמות הלוחמים שהאציל יכול להחזיק).
המלך היה "ראשון בין שווים", כלומר הכוח הכלכלי שלו היה מוגבל- הוא חילק את הנכסים הכלכליים שלו ואיתם את הכוח הפוליטי (וזאת להבדיל מהקיסר הרומי שהחזיק בבעלות על הקרקעות וגבה מיסים). בהמשך, המלך השתלט חזרה על הקרקעות האלו ובסופו של התהליך לואי ה-14 הכריז "המדינה זה אני!".