סטרוקטורה של אודה

מתחילים מהמבנה והסטרוקטורה של אודה. כל אודה מחולקת לשלושה חלקים- סטרופה, אנטי סטרופה ואפוד. אפוד הוא כמו מסקנה. מאיפה בא המבנה הזה- מיוון העתיקה. אם אנחנו מדברים על המקום של האודה, צריך לחפש אותו שם. אנחנו נתקלים מיד בעניין שצריך לשיר את האודה. תמיד יש לנו מקהלה, שעומדת על הבמה וכששרים את הסטרופה, המקהלה מתחילה לזוז ממערב למזרח. אם שרים את האנטי סטרופה, המקהלה זזה לכיוון ההפוך- ממזר למערב ואם שרים אפוד- עומדים. מהתנועות האלה יש לנו עניין של כמעט אנטיתזה שנשארת בתוך האודה, או ניגוד כזה או אחר. מה שאנחנו רואים באודה של למונוסוב זה שיש את הבית הראשון שהוא בעצם הסטרופה, מכיוון שכל עניין התדהמה מתחיל משם, אחכ יש לנו אנטי סטרופה מאוד ארוכה מפני שאיך ניתן לפענח את התמונה הזו של הזוהר הצפוני. אחכ יש את האפוד. האם אנחנו יכולים להגיד עד כמה הכוח העליון הוא גדול. תקופה של פוזיטיביזם (תחילת המאה ה-19). השאלה- אם יש לנו את שלושת החלקים הללו, איך ניתן לראות את העלילה של אודה, איך היא מתפתחת. כך או אחרת, מדובר בז'אנר עלילתי, אם ניקח שיר לירי לפעמים בקושי נוכל לראות אלמנטים נרטיביים. העלילה הזו מאוד מסורתית, אם נחזור לרומא או יוון העתיקות, נראה שהשפה היא לטינית או יוונית. יותר מזה- ריפלקשן, למונוסוב ממש מגדיר את הסוגה של ז'אנר האודה, הסוגה היא דקטט. היו גם אנשים אחרים, למשל בצרפת, היה תיאורטיקן בשם פנילון שגם כתב כך. יש לנו סוגה שיש בה גרעין עלילתי, והעלילה מתפתחת אח"כ. זו לא האודה היחידה של למונוסוב. לפי הזכרון האובייקטיבי, למונוסוב כותב שני הרהורים, אחד של הבוקר והשני של הערב. מה אנחנו חושבים בבוקר, ומה אנחנו חושבים בערב. הוא כתב למשל "מכתב/פנייה בנוגע לשימוש/זכות הזכוכית בימינו". אותו לומונוסוב המציא מחדש את הפסיפס ואפילו נתן דוגמאות לאיך עושים את החלקים הללו מזכוכית ואיך ניתן לייצר את דמותו של פטר הגדול. איך ניתן לייצר את התמונה של קרב פולטבה שהיה חשוב מאוד לפטר הגדול כדי להגן על האימפריה הרוסית. כל פעם אנחנו רואים שהוא כותב על מה שהוא עושה, ניסויים בתחומים שונים. הבוקר והערב הם גם מטאפורה לחיי אדם, מטאפורות חשובות מאוד ללומונוסוב. בבית הראשון אנחנו כבר רואים את המטאפורה: Открыласьбездназвездполна;

Звездамчисланет, безднедна.

כל השיר הוא על המטאפורה הזאת. אח"כ רואים איך מרגיש הגיבור הלירי, את ההשוואה בין הכוכב לעין האדם… גריגוריי אלכסנדרוביץ' גוקובסקי טען שזה לא עניין של מטאפורה, אלא עניין של ארגון הבית עצמו. שומעים שההטעמה היא על ההברה האחרונה (קוראים לזה סיומת גברית). בסוף המשפט לומונוסוב שם אינטונאציה שהולכת למטה. זאת הסטרוקטורה של האודה לפי מה שכתב גוקובסקי. אין בעצם התנגדות בין סרמן, תלמידו של גוקובסקי, לבין גוקובסקי. זאת הסטרוקטורה שהמציאו הראשונים.

"אלוהים"/BOG- גברילה דרז'ווין

פה אנחנו רואים משהו שונה לגמרי  ממה שכתב לומונוסוב. אם נסתכל על האודה הזאת, התמונה הגראפית דומה. אודה יותר ארוכה, ושוב יש חלוקה. יש סטרופה, אנטי סטרופה ויש אפוד. הסטרופה נגמרת בבית השישי, שם הוא מפסיק לתאר את הכוח העליון. הסטרופה מתארת כמה אלוהים גדול. אנטי סטרופה מתארת אדם, אין פה עניין של מדע כביכול, אבל האם האדם באמת "אפס"- לא. האם דרז'ווין באמת יכול להרגיש כאפס? זו תחושה לגיטימית באותה תקופה. השתתף בהרבה מלחמות, השתתף בכיבוש של הצבא של פוג'צוב, אף אחד לא יכול לנצח את המוז'יק שפתאום כל העמים והשבטים הצטרפו לצבאו. צריך היה לפנות לדרז'ווין על מנת לעזור. הוא יודע שהוא אדם מכובד, ויודע את מקומו במדינה. שירתו הייתה פופולארית גם בתחילת המאה ה-20, בתור הכסף הרוסי. האיש הזה כותב שיר שבו הוא מתאר בתחילת האנטי סטרופה, מה הוא מרגיש בפני התהום, היופי שהוא רואה. כדי להבין איך באמת האיש עם ככ הרבה עיטורים יכול להרגיש שהוא אפס בפני הכוח העליון, נחזור להתחלה. איך ניתן להבין את המילים הללו? האלוהים חי בתנועת החומר, יש לו חיי נצח בתנועת הזמן ואין לו פנים. הוא קיים, אך יש לו את שלושת הפנים שבהן הוא קיים. תנועת הזמן, תנועת המרחב וגדולתו. איך הגיבור הלירי של דרז'ווין רואה את היקום? האם זה דומה ללומונוסוב? יש פה הבדל מאוד משמעותי. קודם כל, אנחנו רואים את האינטנציה של דרז'ווין, הוא לא משאיר אפילו מקום הכי קטן ריק ביקום. מה שחשוב לו להראות ולהגיד באודה (עניין של מקהלה לא נעלם, מפני שהמסורת להציג את אודה בפומבי נשמרת באותה תקופה). אנחנו רואים הרבה תנועות ביקום, כל התנועות והחומר שזורם איפשהו, מישהו ברא אותם מתישהו. הדברים הכי קטנים, גרגירי אבק שמסתובבים באוויר. הכל מלא אש, דרז'ווין מאוד אהב לתאר אש בכל מיני סוגים וצורות. פורמוליסט אחר, בוריס איכנבאום, ("איך עשויה האדרת של גוגול"), כתב שדרז'ווין עשה פולחן מאש. אנחנו רואים עד כמה דרז'ווין מכיר את כתיבתו של הרקליטס, לפיו היקום שלנו עשוי מאש. מדובר באנשים משכילים באותה תקופה. השאלה- אם היקום כל כך גדול, מי הוא האדם לעומתו? הוא נקודה. נקודה במרחב. כך מתאר דרז'ווין את מקומו בעולם. מי הוא האדם, הוא הטיפה של הים הזה. הוא אפס, והוא לא אפס. הוא הראי של העולם הזה. אלוהים נתן לו את אותו הכוח כדי למלא את הפנים. תהליך של קטאבאסיס- ירידה אל השאול. זה לא בהכרח עלילתי, אלא מושג נוצרי שאומר שצריך להקטין את האגוולא לחשוב על עצמך ככ הרבה. אנחנו כל הזמן רואים שהוא יוצא מהגבולות של הנצרות, אבל לפי הפילוסופיה של אותה תקופה- זה בסדר. הוא חוזר לעניין שאי אפשר להסביר את קיום האלוהים. זה לא קשה להבין איפה סוף הסטרופה והאנטי סטרופה. מה שאולי לא כל כך בולט הם החידושים שדרז'ווין עושה באודה. אצלו, כל בית לא נגמר. יש התפתחות ועוד. אנחנו רואים שאם אצל לומונוסוב ואחרים אין חרוזה שחוזרת על עצמה בהמשך השיר, לא כך אצל דרז'ווין. אנחנו רואים את המשחק. הוא לא מקשיב לכל הפקודות.