עיקרון השכפול ולא הגדילה – הרב ישויות פוליטיות בהיסטוריה היו בנויות על בסיס הרעיון שהן גדלות ומספחות שטחים ואוכלוסיות. לעומת זאת, השיטה הבסיסית בימי הביניים היא לא הגדילה אלא השכפול של המערכת. (אמבה ולא פיל). מקימים טירות בנקודות מפתח בשטח הרצוי לשם שולחים אביר צעיר שהטירה מתחזקת עד היום שבו יש מספיק משאבים להקים עוד טירה וממשיך הלאה. כך האנגלים כובשים את וולס והגרמנים מתפשטים מזרחה. אין אימפריות אלא מערכת של שכפולים. כל היחידה הבסיסית היא מקומית של מספר אבירים עם הדברים שלהם. אין מערכת מרכזית אלא אוסף גדול שמערכות שמקבלות החלטות באופן עצמאי אולם ניתן לראות שהן התפשטו בכוחות עצמם. יש יתרונות וחסרונות אבל בעיקר צריך להבין שזאת שיטה אחרת, אין הבדל בטכנולוגיה- מה שהיה לרומאים היה גם בימי הביניים, אם כבר בימי הביניים הייתה טכנולוגיה טובה יותר אולם בגלל שהתרבות היא אחרת זה יוצר שיטה צבאית פוליטית שונה שיש לה עדיפות על ההצלחות המאוד מרשימות. הממלכות מאוד יציבות בימי הביניים וקשה לחסל אותן, אפילו קטנות וחלשות כי קשה להשתלט על כל הטירות וגורמי הכוח במערכת. בטווח הקצר קשה לנהל מסעות מלחמה יעילים אולם לאורך שנים זה מוכיח יעילות מדהימה. בסופו של דבר, הדגם הזה מיוצא החוצה מחוץ לאירופה לשאר העולם. בעוד שרוב האימפריות הגדולות בהיסטוריה נכבשו או על ידי כובש גדול אחד או אימפריה ריכוזית מאריכת ימים- דור אחר דור כובש עוד שטח ועוד שטח לדוגמה הצבא העות'מני. ברמת המאקרו האימפריאליזם האירופאי תמיד נשאר מבוזר כי אף פעם לא הייתה אימפריה אחת בכל אירופה אלא אימפריאליזם של אימפריות שונות בו זמנית- זה מאפיין ייחודי שבאמצעותו הם מצליחים לכבוש את העולם, למרות שהם מסוכסכים בינם לבין עצמם. זה מזכיר את המערכת הפאודלית הצבאית של משפחות אבירים מסוכסכות שמצליחים להתפשט על אף הסכסוך. גם ברמת המיקרו כאשר מסתכלים על אימפריה ספציפית ואיך היא קמה רואים שזה לא בצבא שמקים אותן אלא אוסף של חברות פרטיות, הרפתקנים וצבאות פרטיים. אחת הטענות היא שאחת הסיבות להצלחה האירופאית היא שהשיטה הפאודלית מצליחה לרתום את הכוחות והאנשים בצורה הרבה יותר טוב. היתרון הוא שזה נותן המון מקום ליוזמה, כישורים ומרץ.
מערכת שמייצרת רעיונות אידיאולוגים אבל הרעיונות האידיאולוגים לא משפיעים עליה בחזרה יוצרת מצב שהרעיונות האידיאולוגים אינם משמעותיים ואין טעם בהם.
השיעור הזה הוא לא סקירה כרונולוגית של ימי הביניים אלא לפי שיטה תמטית: שקירה של נושאים מרכזיים. המסר העיקרי של הקורס הוא שהמלחמה היא לא תופעה על זמנית, אין חוקי מלחמה אוניברסאליים שנכונים תמיד. חשבו שאם נפתח את המלחמה נוכל למנוע מלחמות ומשני הצדדים השאיפה הייתה למצוא סט של כללים איך לנהל מלחמות או איך למנוע אותם. הגישה הזו היא כנראה מוטעית- אין חוקים אוניברסאליים למלחמה, המלחמות משנות את הפנים שלהם בצורה מהותית מתקופה לתקופה ומאזור לאזור. המלחמה אל מתקיימת בניתוק מהחברה, התרבות והפוליטיקה והשינויים בהם משנים את אופי הצבא, החיילים, הגיוס והמוטיבציה ודרך זה גם את הטקטיקה ואסטרטגיה. מי שינסה לנהל מלחמות היום לפי חוקי ימי הביניים כנראה לא יצליח. אפשר לנסות למצוא עקרונות שהם כמעט נכונים תמיד אבל הם יהיו כלליים עד שהם יהיו ללא תועלת, לדוגמה עיקרון ההפתעה שהוא בנאלי וכללי שהוא אינו מועיל. מה שמעניין בלימוד ההיסטוריה הצבאית זה לראות את הקשרים בין החברה לצבאיות. לא על מנת לפתח סט עקרונות וטריקים שיהיו יעילים אלא כדי שנדע להתמודד עם שינויים שבוודאות יגיעו בהמשך. ההבנה היא שהמציאות של ההווה זה משהו שהשתנה בעבר ותוצר של תהליכים ואירועים היסטוריים ובוודאות הולך להשתנות, לא רק בטכנולוגיה אלא בשיטות, מטרות וניהול. ככל שמבינים יותר טוב איך השינויים קורים לאורך זמן זה אמור לעזור להתמודד עם השינויים הבאים.
מסר נוסף של הקורס הוא שאין למלחמות מטרות אוניברסליות, גם הישרדות איננה כזו. מכאן נובעת מסקנה נוספת שהיא שלא ניתן לנהל מלחמות רציונאליות לפי הראייה של קלאוזביץ. לא ניתן לנהל מלחמה באופן רציונאלי משתי סיבות: הראשונה בגלל השוני שבמטרות ממלחמה למלחמה: אויבי הממלכה/ המלך/ הצבא/ המדינה (במאה ה-21)- הם יכולים להיות אותו אויב אבל גם אויבים שונים. אין דרך לקבוע מי אויב יותר משמעותי. בנוסף, יש סטים של מטרות שונות שנובעים מגישות אידיאולוגיות שונות: טקטיקה אסטרטגיה ומדיניות- חסר דרך לקבוע מה המטרות המדיניות העליונות, אם יש כאלה אפשר להחליט מהי הטקטיקה והאסטרטגיה הטובה וחייבים עזרה באידיאולוגיה או דת ולכן אין למלחמה מטרה אוניברסלית אלא הכול תלוי בתרבות, בדת ובאידיאולוגיה. הסיבה השנייה שאי אפשר לנהל מלחמה באופן רציונאלי זה בעיית הזהות- הגישה של קלאוזביץ מניחה שני צדדים ברורים במלחמה וניתן לראות מה האינטרסים של כל צד, הבעיה היא שאין דרך רציונאלית לקבוע מיהן הזהויות הנלחמות, יש מלחמות שזה ברור ויש כאלה שמה שעומד על הפרק זה הזהויות לדוגמה מלחמת מאה השנים שזכורה שבין צרפת לאנגליה אולם בפועל הדבר העיקרי עליהם נלחמו זה מה זה הזהויות- לא ברור מה זה צרפת ומה זה אנגלית. מלך אנגליה טוען שהוא מלך צרפת וצרפת איננה מדינה אלא קבוצות שונות ומפוזרות. בסוף המלחמה תיווצר הישות הצרפתית שהיא תוצר של המלחמה. מאחר ולא ברור מי נלחם אי אפשר להגדיר מיהם הצדדים וכך מה האינטרסים והמטרות. מנקודה מסוימת אפשר להיות רציונאליים אבל בסיטואציות ספציפיות.
ההקשר המוסדי של התחום של היסטוריה צבאית: תחום הסובל מפיצול אישיות רציני הרבה יותר מתחומים אחרים. היסטוריה צבאית מפוצלת לשלוש היסטוריות שונות: בקורס הזה למדנו את הגישה האקדמית ויש בנוסף- פופולרית ויש היסטוריה צבאית מקצועית. בניגוד להרבה תחומים היסטוריים יש בשוק הספרים הפופולריים זהו תחום די נרחב, אחד התחומים הכי מצליחים לשלוח רגל מחוץ לאקדמיה וליצור תעשייה ספרותית על קרבות, מצביאים ומלחמות, קולנוע ועוד. יש להם הרבה חופש פעולה. מקצועית היא בעיקר ללמד לקחים על בסיס העבר.