התפתחויות טכנולוגיות- הטלוויזיה דומה לקולנוע במובן שהיא מעבירה גם קול וגם תנועה יחד. הטכנולוגיות שבשטלוויזיה הן שונות: הקולנוע מקרין תמונה שקוראת כפי שהיא קוראת מדובר רק בהקרנה, לעומת זאת הטלוויזיה לוקחת את התמונה הזו מפרקת אותה מקרינה לוקחת כל חלקי התמונה שמה אותם בחזרה ומרכיבה את התמונה מחדש (פיקסלים).
מקלואהן מדבר בדיוק על ההבחנה הזו בין הקולנוע שמשדר לנו תמונה אחת והטלוויזיה משדרת מקבץ של פיקסלים שאנו צריכים לבד להרכיסבו לתוך תמונה שלמה. מקלואהן בדטרמיניזם טכנולוגי דיבר בדיוק על זה: ההבדל בין החוויה של צופה בטלוויזיה שצריך להיות הרבה יותר ארקטיסי ופעיל בחווית הצפייה כשהוא צריך להרכיב את התמונה.
הדיסק של ניפקאו– רעיון דומה לדיסק המסובב תמונות הזכור לנו מילדותנו.
המצאת מבתר התמונות של פרנסוורת, בן 16 ומצייר למורה שלו על הלוח את מבתר התמונות, רעיון הטלוויזיה: לוקחים תמונה ומחליקים אתה לתמונות קטנות יותר. באותו זמן שוורקין ממציא גם הוא את האקונוסקופ – וממציא דרך שאפשר לשדר את התמונות למרחקים כאלו שאנשים אחרים יקלטו אותם.
כעת ישנו בסיס טכנולוגי ונותר הפיתוח, להביא את התכנים, הטכנולוגיה קיימת אך התוכן לא. בניגוד לאמצעי תקשורת אחרים , היא מהתחלתה יועדה כאמצעי תקשורת המונים. זוורקין שעובד על האיקונוסקופ, עובד עם אותה חברה שהזכרנו rca הוא עובד עם החברה הזו בשביל להקים את הטלוויזיה, האנשים האלו הבינו את הפוטנציאל שלה להיות אמצעי תקושרת המוני.
הכי דחף לעבוד על זה הוא סרנוף, שקלט את אותו המצוקה של הטיטאניק ב- 1912 הוא ראה את הפוטנציאל המסחרי ותרם לזירוז תהליכי הקמתה.
1936 באנגליה ובגרמניה, מעבירים שידורים של האולימפיאדה. בשלב הזה עדיין לא מדובר במקלטים שנמאים בבתים של אנשים פרטיים, מדובר למעשה בחדרי הקרנה, קצת כמו בית קולנוע ומקרינים להם שם את התכנים האלו. אמנם נראה כמו סרט, אבל הטכנולוגיה היא שונה הרעיון של הטלוויזיה שנכנסת לבתים של אנשים עדיין רחוקה.
1939 ארה"ב, פעם ראשונה של שידור ציבורי בטלוויזיה ע"י אותו דיוויד סרנוף. אנשים מתלהבים, מהמסכים, לא היה מאוד אטרקטיבי ב1939, מסכים אלו היו מאוד יקרים ובשנים הראשונות מעט מאוד אנשים יכלו להרשותו לעצמם.
מלחמת העולם גם היא עקבה מעט את הטלוויזיה, הרדיו פרח ואנשים חיפשו את המידע המיידי. מיד אחרי המלחמה באמצע שנות ה- 40 הטלוויזיה פורצת לשוק, גם המסחרי והציבורי כנסיון למכור עצמה כאמצעי תקשורת המונים. מהר מאוד מניסיון העבר, שכבר התמודדו עם הרדיו ועם בעיות התדרים למדינות כבר יש ניסיון ובמקרה הטלוויזיה מהר מאוד נכנסים לעניין של חקיקה הסדרה ורגולציה כדי לוודא שהכל יהיה מסודר בנושא הטלוויזיה. אחד הדברים הראשונים שנעשים בשנות ה40 זה לקבוע תדרים בטלוויזיה, לחלק רשיונות בצורה מסודרת, שלא כל אחד יוכל לשדר. קביעת התדרים בארהב" הוא ה- FCC, הגוף המחוקק שנכנס לעניינים מהר מאוד כאשר מדובר בטלוויזיה.
התמקצעות הטלוויזיה– חלק מזה מצד האנשים שעובדים בתעשייה ובניסיון להגיע לאיגודים מקצועיים, לעשות קשר בין האנשים שמביאים את הכסף לבין היוצרים והמפרסמים, חלק מזה הוא איך מתייחסים לכל אלו מבחוץ מבחינת חקיקה, רגולציה.
הטלוויזיה בצבע. הטכנולוגיה הייתה קיימת עוד בערך מיומה הראשון ב1928 – למרבה הפלא לא היתה התלהבות מטלוויזיה בצבע, היא הייתה מאוד מאוד יקרה 1000 דולר שהיה הרבה מאוד כסף באותן שנים. לא היו בשלב זה גם תכנים בצבע כמעט בכלל. מפני שהיה פחת מהנטל הכלכלי שהתפתחות זו תיצור. למרות שהטכנולוגיה הייתה קיימת לקח הרבה מאוד שנים עד שהתחילו לשדר בצבע בתחילת שנות ה- 50 הייתה העונה הראשונה ששידרו שידורים בצבע. לאמריקאים ואירופאים בכלל לא היו טלוויזיות צבעוניות עד פחות או יותר שנות ה- 60.
התפתחותם של תכנים טלוויזיוניים- תור הזהב של הטלוויזיה היא בשנות ה50. השידורים הציבוריים הם חלק קטן מאוד מהתכנים, רוב השידורים הם מסחריים והכל בניסיון להגדיל רווחים כלכליים.
- סקנדל השעשועונים– מתחילת דרכה של הטלוויזיה היה דימיון גדול מאוד בין תכני הטלוויזיה והתכנים של הרדיו. הקולנוע התנגד לטלוויזיה כשהיא פרצה ותעשיית הקולנוע הכריזה חרם מוחלט (לא חולקים תכנים שחקנים ולא משתפים פעולה). הרדיו לעומת זאת משתף פעולה מההתחלה, חלק גדול מזה היא שהבעלות הייתה אותה בעלות (אותן רשתות של הרדיו הן אותן רשתות שידור בטלוויזיה- NBC CBC ). הצופים רואים אופרות סבון ושעשועונים. שעשושעונים זולים, אין צרוך בשחקנים והפקה, דבר שמלהיב את הקהל במיחד כשיש תחרות. אנשי הטלוויזיה הבינו את הצלחת השעשועים מהר מאוד והפיקו עוד ועוד שעשועונים. לקראת סוך שנות ה- 50 פורץ "סקנדל השעשועונים". הסקנדל פורץ ממש כמה שנים אחרי התחרת השעשועונים, כאשר אומרים לצופים שהשעשועונים משודרים בשידור חי והם בעצם מטעם ההפקה, ההפקה נותנת תשובות לפני התכנית לאלו שהיא רוצה שינצחו וגם מעבירה שיעורים למשתתפים כיצד להגיב ולהביע רגש בתוכנית. בהתחלה כל הנוגעים בדבר מכחישים, אך בסוף שנות ה- 50 מתחילים אנשים להודות ולספר שהם קיבלו תשובות מההפקה, שידעו מה ישאלו ועל מה יענו. הדוגמא המפורסמת ביותרהייתה בשעשועון "אדון האשליות", בחור שזכה כמה שבועות ברצף והגיע לפרק בו היה אמור להגיע ולשבור את שיאי התוכנית הוחתם על חוזה שהוא חייב לטעות בשאלה האחרונה, היה מתוסכל מאוד כי ידע את התשובה והחליט להוציא את הסיפור לאור. הקונגרס האמריקאי בדק לעומק ואכן לאט לאט אנשים החלו להודות במירמה ושילמו על כך שביזו את בית המשפט בשקרייהם. בארה"ב עד היום יש וקיים חוק נגד התערבות הפקה בתוכניות, הבעייתיות הייתה שאנשים נטו מאוד מאוד לסמוך על המדיום הזה ואז האמון פשוט ירד באופן דרמטי, אנשים איבדו את האמון במדיום והרשתות אכן סבלו מאוד מצד הקהל.