שלב שני: המלחמה נגד החיטה. להגיע לטירה קדמית יותר ומשם לשלוח פשיטות. לעשות את כל הדרך הארוכה עד ולנסיה, להשתלט על טירה קרובה ולבצר אותה. לבזוז את השדות, לחזור לארגון לתקופת החורף כשהוא משאיר בולנסיה חיל משמר קטן שימשיך להציק לולנסיה בעיקר בשדות. שיטה מאד מקובל בימי הביניים –counter fort. קשה לכבוש עיר גדולה כמו ולנסיה במצור, במיוחד כיוון שהיא יכולה לקבל סיוע מהים. לכן הוא נוקט אסטרטגיה של התשה.
בשיעור הקודם התמקדנו במסע מלחמה ספציפי- של חיימה הכובש לכבוש את ולנסיה. האסטרטגיה הבסיסית של המלך- החוף המזרחי, ממלכת ארגון בפינה הצפונית מזרחית של ספרד, ולנסיה המוסלמית יותר מדרום, בדרום העיר ולנזיה עצמה, העיר הקרובה ביותר להתרחשות היא טרואל. התכנית הייתה לצור על עיירה במרחק 60-70 ק"מ מהגבול ולהפוך אותה לבסיס צבאי. כך להשתלט על האזור הצפוני של ממלכת ולנסיה. השאלה היא איך הוא בעצמו יוכל להביא אספקה לחיילים במהלך המצור כאשר המוסלמים חוסמים את דרכי האספקה צפונה וגם על אספקה שתגיע דרך הים. בשנים הקודמות המלך עסק בכיבוש האיים הבלאריים- זה מאפשר לו להתבסס על אספקה דרך הים. התכנון שאחרי שבראניה תיפול הוא להטיל מצור פתוח על העיר ולנסיה.
המכשולים ודרכי הפיתרון של המלךהקנו לו את תואר הכובש: זה מצב מלחמה מאוד טיפוסי לימי הביניים בכך שהוא מושתת על מצורים ולא על קרבות גדולים. ברוב המקרים המלחמות הם אספקה, לוגיסטיקה ומצורים ופחות קרבות אבירים. יש שני מצורים: מצור אחד מתוכנן וידוע- מצור סגור על ידי הקפת המטרה מכל הכיוונים ויש תחרות על רעב בתקווה שהעיר תיכנע לפני הרעב ותיפול בשבי. הבעיה של הצבא התוקף היא שגם הוא צריך לאכול. למרות קווי האספקה הפתוחים, הם מעורערים, בעיתיים והרבה פעמים המגן דואג להרוס את המזון מהסביבה.
ישנה טענה במחקרים מודרניים שמלחמה טוטלית היא צורת לחימה חדשה יחסית אולם שיטת הלחימה על ידי מצור היא מלחמה טוטלית לכל דבר משום שהאזרחים כולם מגויסים, הרעיון המרכזי של מצור מבוסס על פגיעה באוכלוסייה האזרחית. יש חיילים, נשים וגברים שיכולים לעזור מעבר ללחימה וישנו מושג הנקרא useless mouths- פיות חסרי תועלת ולעיתים אף המגן מגרש חלק מהאוכלוסייה שלו שהיא חסרי תועלת. הרבה פעמים הם נתקעים בין התוקף למגן, הרבה פעמים זה משמש כמלחמה פסיכולוגית כך שיחזירו את אותם אנשים לעיר וזה יזרז את הניצחון של התוקף.
ב- 1555/3 הייתה מצור על סיינה באיטליה. זהו היה מצור קשה ואכזרי, בשלב מסוים המושל מגרש את כל האוכלוסייה חסרת התועלת, הם נתקעים בין שני הקווים וגוועים ברעב אלפים. הוא כותב בזיכרונות שלו שבסוף הם הפסידו, שנים רדף אחריו הנושא של הפיות חסרי התועלת כי הוא לא גירש אותם מוקדם יותר ואולי יכול היה להציל את העיר. ישנה התייחסות שונה לאוכלוסייה האזרחית ולאבירים או למושלים, האזרחים הם חסרי כבוד לעומת האצולה והמושלים, כך כאשר המלך היה חולה התוקפים שלחו לו אוכל.
ההבדל הוא שבזמן שיש מצור ערים אחרות בממלכה ממשיכות כרגיל, המלחמה היא טוטלית במקרה של מצור על העיירה הספציפית עליה הוא מוטל.
מצב בעיתי הוא מצב בו אי אפשר להקיף את כל הצדדים של העיר ולחסום הכול ואז מטילים מצור פתוח. זה יכול להיות בגלל תנאי שטח, כמות חיילים של התוקף ועוד. במקרה כזה מקימים מבצר נגד ליד העיר ומשם שולחים כוחות לחסל אספקה לעיר, לשרוף תבואה ועוד. זוהי מלחמת התשה שיכולה להימשך שנים רבות. ישנם שני מצבים או שהעיר נחלשת ואז כובשים אותה או שהעיר מגיעה להסכם מול הכובשים. ניתן גם לתקוף את האספקה של מבצר הנגד לעומת זאת הכוחות הנדרשים הם הרבה פחות גבוהים.
בימי הביניים מדינות מצליחות להתמודד עם לוחמת גרילה הרבה יותר בקלות. אחת הסיבות היא שלמדינות מודרניות אין סבלנות למלחמות התשה ארוכות ורוצות הכרעה כמה שיותר מהר. בין היתר בגלל חוסר הסבלנות של האוכלוסייה האזרחית.
הם פולשים לממלכת ולנסיה ואחרי לא מעט זמן דברים מתחילים להשתבש. בעמוד 163 פרק 6 בזיכרונות של המלך- המלך מקבל הזמנה מהאצילים הבכירים של ארגון למועצה, משהו שלא יעלה על הדעת בצבא מודרני- מפקדים מהדרג השני מחליטים על מועצה ומזמינים אנשים מעל לרמתם. הם נותנים למישהו להיות הנציג שלהם ולהגיד את הטענות שלהם מול המלך. לפיהם הסכנה שמרחפת מעל ראשו של המלך היא שיעזבו המליציות העירוניות והכפריות שרוצים לחזור הביתה. הכוח השני שיכול לעזוב את המלך הם האצילים כי הם רעבים. האיום הוא שכבודו ייפגע.