רפורמות אדיקות דתית

העצה שהם נותנים לו היא לדחות את זה לפעם אחרת, פעם הבאה ההכנות יהיו יותר מוצלחות ויוכל לכסות העלויות. הם טוענים שהם יכולים לארגן שידברו עם המלך המוסלמי והוא ייתן את הפיצויים הכלכליים וזה יציל את הכבוד כי הם לא יחזרו בידיים ריקות. הוא יכול להבין שהם כבר עשו מגעים עם מלך ולנסיה. המלך בתגובה מסרב בתקיפות- אין סיכוי שהוא לא מצליח לכבוש את המקום העלוב הזה, זה ייפגע בכבוד שלו. כל הדיון התנהל במונחי כבוד. לבסוף הוא אומר להם שהם חייבים לו אמונים- זהו לא צבא של היררכיה מסודרת שהוא יכול לאיים עליהם אלא הוא צריך לשכנע אותם. לבסוף מה שמשכנע אותו- בעמוד 165 למעלה- הוא מתחיל לבכות והם מתחילים לבכות אתו. עושים פעולה תיאטרלית תוך כדי משא ומתן, פעולה טקסית. הוא מפגין על ידי הבכי את תחושותיו, מעצים את הבושה אצל האצילים. התרבות בימי הביניים היא הרבה יותר ילדותית בכל הנוגע לטקסים, רגשות, הרבה פחות ציניות. הגישה היום כלפי הרגשות והטקסים היא הרבה יותר צינית. יש רמה של יחסי כוח אמתיים ויש רמה של טקסים ומחוות, הרמה של הטקסים והמחוות היא רמה שאם בכלל עושים בה שימוש זה אך ורק כדי לשרת את יחסי הכוח האמתיים או להסוות אותם, תעמולה. לגרום למישהו לחשוב שיש יותר כוח ממה שיש באמת.בתפיסה המודרנית יש הבחנה בין מה שקורה בחוץ ובפנים- ה-בפנים הוא האותנטי. בימי הביניים אין ההפרדה כזו- לא משנה מה יש בפנים אלא העיקר ה-בחוץ, התפיסה היא שמה שאנשים שחושבים עלי זה מה שקורה באמת. האדם המודרני הטיפוסי בחברת שפע מאמין כי לכל ילד רצוי שיהיה ילד משלו, המסר שלכל ילד עולם משלו, גם אם צוחקים עליו זה לא משנה כי יש לו את העולם שלו, מה שהאחרים חושבים הוא לא חשוב. בימי הביניים התפיסה הפוכה, לילדים אין חדרים משלהם, לא משנה כמה כסף יש לאצילים/ דוכסים. אין רגע אחד כמעט בחיים שבו הם לבד, משחקים חברתיים ועוד. המרחב האוטונומי הפרטי לא קיים באותה תקופה. הכבוד הוא מה שאומרים על האדם. מרקסיסטים טוענים כי הטקסים הללו נועדו להסוות את יחסי הכוח האמתיים- להסוות שהמלך מנצל את האיכרים כל השנה על ידי טקס אחת לשנה של מחווה כלפי פשוטי העם, כך אנשים יותר משחקים מאשר לדבר על הבעיות. הציפייה היא שבחדרי חדרים של מו"מ לא נותנים לרגשות ומחוות להתערב אלא הכול נעשה לפי יחסי הכוח האמתיים לפי התפיסה המודרנית. המלכים עסוקים כל הזמן בלעשות רושם על האוכלוסייה, כדי לחזק את הנאמנות, זאת בשל שאין תקשורת. יותר דומה לכוכב קולנוע מאשר למנהיג- יותר מתעסק בהצגות מאשר דיונים וניהול. כך ישנם מלכים שממונים למלוכה בגיל צעיר מאוד כמו מלך ארגון שהיה בן 5 כאשר המליכו אותו. היום מקובל לחשוב שכישורים בסיסיים הוא ידע עובדתי מקיף וכישורים אנליטיים שלוקח שנים לפתח אותם אולם בימי הביניים התפיסה היא שהכישורים הללו הם כישורים תיאטרליים.

הדיכוטומיה בין הטקס החיצוני המזויף לבין יחסי הכוחות האמתיים נעוץ מתפיסה עמוקה של התנהגויות של בני אדם- כלפי חוץ וכלפי פנים. יש מתח בין הרמות האלה וברוב המצבים אנשים יתנהגו בצורה שונה ממה שהוא באמת מרגיש, הגישה בתרבות המודרנית היא שהאמת נמצאת בפנים. אם יש פער בין בחוץ לבפנים יש חוסר אותנטיות, צביעות, שקר.

בימי הביניים המצב הפוך מהמצב המודרני, המציאות היא הטקס. דוגמה מובהקת מהדת- בשנת 1000-1100 לפני הרפורמות אדיקות דתית נמדדת על ידי מעשים של המאמין ולא לפי אמונה פנימית. השינוי הוא בנתינת הדגש לכוונה- הכוונה היא שמשנה ולא המציאות בפועל. התפיסה בכל התחומים היא שמה שחשוב היא המציאות החיצונית בין אנשים, המציאות הפנימית והרגשות אינם חשוביםאם הם לא באה לידי ביטוי בצורה חיצונית. גם בספרות ובתרבות רואים את זה- רומנים מימי הביניים מתארים מלחמות בכל מיני יצורים ללא תיאור רגשות כלל.

המצור על קלה: סצנה טיפוסית למלחמה בימי הביניים, אוזל המזון, כוח השדה הצרפתי שבא להציל נסוג והעיר מבינה שהיא אבודה והם פונים למלך אנגליה ומבקשים להיכנע. הוא דורש לעשות עם חיל המצב מה שהוא רוצה, הם אומרים שהם ימשיכו להילחם אם כך והוא מוותר. העיר נכנעת בטקס מרשים כתיאטרון שהאזרחים המובילים של העיר יוצאים מהשער ומחזיקים את מפתחות העיר עם חבלי תלייה סביב הצוואר ומלך אנגליה עם הגרדומים מוכנים. זה לא טקס במובן המודרני אלא המציאות עצמה. תוך כדי יש משא ומתן אמתי על גורל ששת האזרחים. ישנה רגשנות של המלכה בסיטואציה ובזכותה האזרחים ניצלים. מה שמעניין היא האם באמת ההחלטה התקבלה במקום או שזה היה מתוכנן מראש וזוהי הייתה רק הצגה.