אני אוהב את לוסי

1. "אני אוהב את לוסי" על שם השחקנית לוסיל בול, אשר הייתה לפני  כן שחקנית ברדיו מפורסמת מאוד ובעלת תוכנית קבועה, NBC הציעו לה להעביר את תוכניתה לטלוויזיה, היא הסכימה אך היו לה תנאים: היא לא הייתה מוכנה לעבור לניו יורק, לא הייתה  מוכנה לעשות שידורים חיים, העלתה את הרעיון של לצלם מראש, לערוך ולשדר מתי שרוצים מה שאפשר יציאה מהאולפן, שילוב תכנים שונים ושידורים חוזרים (לוסיל בול הוא הממציאה של השידורים החוזרים). לוסיל ביקשה לצלם באיכות גבוהה מאוד, כמו בקולנוע ולאחר מכן לבחור את הצילום הטוב ביותר. הייתה לה דרישה לקהל חי אשר יוכלו לצחוק מהתכנים וכך יובהר לצופים בבית מהם התכנים המצחיקים. לכל הדרישות האלו הרשת לא הסכימה, אבל הייתה מוכנה לבוא לקראתה מה ששבר אותם היה כשדרשה שבעלה בחיים יגלם את בעלה בתוכנית, הרשת לא הסכימה וכך הלכה לוסיל והקימה לעצמה חברת הפקה פרטית והפכה לאישה הראשונה שהקימה חברת  הפקה. לוסיל מפיקה את הסדרה עושה כמה פרקים מצויינים חוזרת לרשת שרואה כמה הסדרה מוצלחת  וקונה אותה ממנה! מה שמתחיל את עסקי הסינדיקציה – במקום שהרשת תייצר את כל התכנים בעצמה היא לפעמים דורשת תכנים מחברות חיצוניות. כל הרעיון של סינדיקציה היא חברת הפקה שיוצרת תכנים ומוכרת אותם לרשת, זוהי דרך להרוויח כסף.
2. המקרתיזם- (הבהלה האדומה), רדיפה אחר אנשים בתעשייה שנתפסו ככקומוניסטים. ארה"ב נכנסת למלחמה הקרה וכל מה שנוגע  לקומוניזם פסול ואסור. גם הטלוויזיה נפגעה באופן דרמטי מאותה בהלה אדומה, הטלוויזיה הייתה תחת אותה התקפה שרדפו אחר אנשים שנחשדו בפעילות שמאלנית או קומוניסטית. חולקו רשימות לכל האולפנים של אנשים שאסור לעבוד איתם מפני שהם חשודים כשותפים בארגון קומוניסטי, אנשים היו צריכים לחתום על חוזי נאמנות למשטר האמריקאי שהם אינם קומוניסטי והרגישו נפגעים.
3. מדדי חשיפה לתכנים, חברת נילסן- האופן בו מודדים את החשיפה לתכנים. חברה שעורכת סקרים של חשיפה לאמצעי תקשורת התחילה עוד בתקופת הרדיו דרך חלוקה של יומנים לאנשים והם ממלאים את היומן במה הם צופים. בשנות החמישים היא נכנסת גם לענף הטלוויזיה, החשיבות של החברה היא במתן מדד מדוייק לכמות האנשים הנחשפים לתכנים. להוסיף לכך את העובדה שישנו שינוי בפרסום ומפרסמים צריכים לדעת איפה כדאי להם להשקיע, נתוני הרייטינג הופכים למשמעותיים מה שמשפיע על אילו תוכניות יהיו באוויר ואלו ירדו, איפה המרפסמים יפרסמו, רייטינג- מדדי הערכה משפיעים.

שנות השישים– תקופת ההתמסדות, הכבלים מתפתחים מבחינת התכנים, הטלווזיה חוזרת ומנסה לתת לעצמה את השם האמין והחשוב בעקבות תקלת מקרה השעשועונים. התפתחות בתחום החדשות והאקטואליה, תכנים מציאותיים אשר מספקים תכנים חשובים. קורים אירועים שנותנים לטלוויזיה להראות את עצמם ככלי תקשורת, שידורים חיים אשר גורמים לכל העולם לצופות באותו התוכן: מצעדי מרטין לותר קינג, תערוכות, הפגנות, שיחרור האישה ומאבקה, הנחיתה על הירח, רצח קנדי (הלוויה- אירוע מדיה משמעותי וגדול).

1. העימות בין קנדי וניקסון- ניקסון היה נראה מיוזע ולחוץ לעומת קנדי שהיה נראה טוב ומסודר, שני אנשים שונים בגלל האספקט הויזואלי, מי שהשתנכע היה מי ששמע ברדיו, היה טיעון דטרמיניסטי, הטכנולוגיה קבעה למעשה מי ניצח בעימות, מיש עובר מסך. הטלוויזיה השפיע על דעת הקהל בהקשר פוליטי כשאנשים ראו באופן ויזואלי את המנהיגים. הדיון הציבורי עובר להתמקד בטלוויזיה, יש שאמרים שמתמקדים יותר במראה החיצוני ופחות בתוכן.
2. מלחמת ויאטנם- המלחמה התקשורתית הראשונה, בעקבות הסיקור (תמונות אלימות, כתבים מהשטח וכד'), הקהל האמריקאי התנגד למלחמה. מרשל מקלוהן טוען שברגע שאנו רואים מלחמה קשה לנו כקהל  לעבור על התמונות בשתיקה. חששות מהשפעות הטלווזיה, בעיקר בנוגע לאלימות.

שנות ה- 80, שלב ההתגוננות:

הג'אנרים מתפתחים מאוד, קומדיות משפחה התפתחו בשנות השמונים: קוסבי, אלף, חוק וסדר (משטרה, פשיעה).

1. טכנולוגיה- המצאת הוידיאו, כבלים ולווין. הוידיאו הוא שינוי בתפיסת הזמן, כצופה אני אחראי לעצמי על לוח המשדרים וזהו כוח שניתן לצופים מבחינה תרבותית. יש כוח לקהל יותר מהמפרסמים כיוון שהם צופים בוידיאו ולא צופים בפרסומות. הכבלים והלווין מבטל את תיאוריית ההגמוניה בכך שהם לוקחים מהחברות הגדולות את הכוח ונותנים אותו לערוצים קטנים יותר (ערצי בישול, נשים, ספורט וכד'). יש תכנים ספציפיים יותר לאנשים וחברות גדולות שיש להן כוח לכולן מאבדות את הכוח שלהן.
2. מיזוגים- בשנות ה- 90 ישנם מיזוגים בין חברות גדולות לאו דווקא שתיהם קשורות לטלוויזיה. יש חשש שבגלל המיזוג הכלכלי יהיה אינטרס כלכלי מובהק. יש צמצום של מגוון הדעות של התקשורת, פגיעה באידיאל הדמוקרטי כי החברות מתמזגות ויש פחות זרמים.