חשוב לדרז'ווין להדגיש שהוא מביא את הגיבור הלירי שלו להבנת העולם בעזרת חרוז. בנוסף, הוא משתמש בצורה דקדוקית אחת, "אתה", והוא חוזר לאותה צורה כמה פעמים במהלך השיר. המחשבה הלירית שלו היא מחשבה מלאת רגשות. הרגש הלירי הוא ה"מנוע" של השיר. אם נלך עכשיו לשיר אחר של דרז'ווין, "הברבור", אנחנו רואים מה באמת הגיבור הלירי של דרז'ווין חושב על עצמו ומה עמדתו של דרז'ווין כמשורר. כמו ברבור- הוא יכול לקבל כנפיים ולעוף, לראות את כל האימפריה הרומית. אצל דרז'ווין יש המון תיאורי טבע. לפניו, לא היה אף אחד שתיאר את שיר הזמיר. פה, אנחנו שוב רואים, איך מתרחשת אותו מטאמורפוזה.
עוד שיר שלו- снигирь (אדמון?)- ציפור חורף. דרז'אווין עושה חידוש בשירה הרוסית בשיר הזה. אנחנו שוב רואים אודה, הוא כתב אותו ביום שבו נפטר מצביא רוסי- אלכסנדר סובורוב. השתתף במרד לצידה של יקטרינה הגדולה והביא לנצחונות רבים. זה שיר אבל על מותו, ולכן יש פה בעיה. מצד אחד כן כותבים אודה כשמישהו נפטר, אבל לא בדיוק ככה- הרי דרז'ווין עושה עם האודה מה שהוא רוצה. מה הוא מרגיש כלפי סובורוב וכלפי המדינה. כלי הנגינה בתחילת האודה מרמז שיש שילוב בין אודה למארש. אלגיה יוונית- שיר אבל. הוא משתמש בז'אנר מאוד פופולארי בספרות הרומנטית. את האינטונאציה הזאת אנחנו כבר יכולים להבדיל בשיר הזה. דרז'אווין משתמש במבנה קצבי ספציפי שנותן תחושה שמדמה עצב ובכי. דרז'אווין שומר על צורה של אודה (שאלות רטוריות, תיאור של מצביא גיבור). מצד שני, כל השיר בנוי על אופוזיציות, ניגודים. שם השיר- יש משהו דומה בין הציפור לסובורוב. שיר הציפור דמה לחליל. 1974- יוסף ברודסקי שכבר נמצא לא בבריה"מ אלא בארה"ב, רואה בטלוויזיה שז'וקוב נפטר (מצביא סובייטי). –הודות לז'וקוב ניצחנו בקרב סטאלינגראד, קרב קורסק. הוא כבש את ברלין, שבר את המצור על לנינגראד. ברודסקי שרואה את הלוויה ל ז'וקוב בטלוויזיה, כותב שיר. НасмертьЖукова ומשתמש באותו משקל ואותם ניגודים. כפי שהוא מספר, פעם הוא דיבר עם אחמטובה על הפרוסודיה הרוסית, והיא אמרה לו שיש שיר אחד של דרז'ווין שבמשקל שלו אף אחד לא השתמש. אחמטובה נפטרה בשנת '66.
אנדרי ז'וקובסקי
דירז'בין ותרבות הסף, גבולות הז'אנרים זזים. אודה על מותו של סובור – משהו בין אודה לאלגיה או מרש טקסי. הקלאסיציזם וחוקיו פועלים באותה תקופה, הסנטימנטליזם צומח בספרות הרוסית. באנגליה זה קורה הרבה קודם, אבל ברוסיה רק בסוף המאה ה-18 תחילת 19. הרומנטיזם מתחיל קצת.למשל יצירתו של ז'וקובסקי.
ניקולאי קרמזין – KARAMZIN. היסטוריון חשוב עד ימינו, 1818. פושקין כתב שהבחורות הפסיקו להסתובב ברחובות פטרבורג, יושבות בבית וקוראות את ספרו. היה משורר וטייל הרבה בעולם. היה לו חשוב להביא לשפה הרוסית את ההישגים של הצרפתית והגרמנית. רצה להביא מנהגים – למשל מסעדה עם שולחנות. למשל המילה YOLKA, הצליל JO היה חסר. הוא המציא את האות e עם 2 נקודות. זה גרם לסקנדל ולמריבות. שישקוב היה שמרן מאד וכתב שצריך לשמור על הצורות העתיקות של השפה הרוסית. למשל רצה לקחת מילים מהסלביות העתיקות.
קרמזין הביא לרוסית מושגים מצרפתית ומגרמנית. מה שהשתנה זה התקופה – למשל זה שצריך פתאום מילים כמו אידאה, מאוהב, וכו'… בלי כל אלה לא ניתן לפתח זרם סנטימנטליסטי ברוסיה. הסיפור המפורסם של קרמזין – סיפור אהבה בין איכרה לאציל "ליזה המסכנה".מי חשב שלאנשים פשוטים יש עולם פנימי? קרמזין היה הראשון שהתחיל לתאר את הנפש הרוסית.
צריך להזכיר את אותו המשורר שבו נגמר השיעור הקודם – וסילי ז'וקובסקי. נולד 1883. כתב שיר על ניצחון העם הרוסי על נפולאון, סיפור על עיירה צארית על גדות נהר הסלביינקה שמתפתח. תספורת פופולרית בתקופה הרומנטית (לא מסודר), עור חלק – האיש הזה שומר על הנאיביות והתום שלו. מה יש ברקע של התמונה? מוטיבים רומנטיים; טירות הרוסות, יום סגרירי, סערה… קונטרסט בין הפנים המוארות לרקע. בזרם הרומנטי יש שני עולמות – אנחנו חיים באיזה עולם, אבל יש עוד עולם שאנו מקבלים רמזים ממנו. יש מסך בינינו לבינו, אבל משם התקווה וגם העונש.
ז'וקובסקי תירגם את יצירתי של תומאס גריי; ELEGY WRITTEN IN A COUNTRY CHURCHYARD 1751. הוא מצמצם אותה ומכניס תחושות רומנטיות. ב-1802 ז'וקובסקי מפרסם את זה בשם "בית הקברות הכפרי" בכתב העת של קרמזין "מבשר אירופה". זו תקופת הפריחה של כתבי עת תרבותיים ברוסיה. למה דווקא הבלדה הייתה פופולארית מאד ברוסיה? בבלדה יש עלילה דינמית.