מגזין בידור ופנאי

כל הנושאי הבידור והפנאי החמים ביותר בארץ ובעולם

היסטוריה צבאית של ימי הביניים

תוכן עניינים

 

במאה ה-19 וראשית ה-20 חשבו שהמטרה העיקרית של התחום זה להפיק לקחים משמעותיים ממלחמות העבר במטרה להשתמש בהם במלחמות העתיד. לכן, התחום היה פרקטי וצר אופקים. ההנחה הייתה שיש כללים אוניברסליים לפיהם יש לנהל מלחמה בכל הזמנים והמקומות. המטרה של ההיסטוריונים הייתה לגלות את סודות ההצלחה, לכן רוב העיסוק היה בשאלות צבאיות מאוד צרות- טקטיקה, לוגיסטיקה ועוד. בעשורים האחרונים ההנחה היא שאין דבר כזה כללים אוניברסליים לניהול מלחמה אלא אם כן יש הנחה כללית עד שהיא לא אומרת כלום, זאת מכיוון שטבע המלחמה משתנה כל הזמן בתקופות ואזורים שונים. מה שיוצר את ההבדלים בין התקופות זה טכנולוגיה- תקשורת, תחבורה ונשק. בנוסף ישנן הבדלים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים לדוגמה הפלנקס ביוון הקלאסית שהיום לא יכול להיות מסיבות חברתיות פוליטיות ולא טכנולוגיות- שלטון הבנוי משכבה צרה ומוכנות נמוכה להקרבה. הטעם ללמוד היסטוריה מבלי להוציא כלים פרקטיים בהם יהיה ניתן להשתמש הוא שההיסטוריה משמשת גם לבנייה של נרטיבים ומיתוסים קולקטיביים וקבוצתיים. זהויות קולקטיביות בדרך כלל בנויות על נרטיביים היסטוריים. ברוב הגדול של המקרים הנרטיב המכונן יהיה נרטיב של מלחמה (לדוגמה מלחמת העצמאות). סיבה נוספת ללמוד היסטוריה צבאית  ללא כלים פרקטיים היא להבנת העבר שכן מלחמות מילאו תפקיד חשוב בכל התחומים בעבר. בנוסף, זוהי דרך ללמוד על האופי האנושי, המלחמה מהווה מעין מצב קיצון שעלול לחשוף משהו על התודעה האנושית והערכים האנושיים. סיבה אחרונה הנכונה להיסטוריה כמעט בכל תופעה. היסטוריה במהותה היא צורת הסתכלות מסוימת על המציאות המתמקדת בשינויים. מה שמאפיין היסטוריה היא לקחת תופעות בהווה שנראות מוצקות, טבעיות, נצחיות, ולראות כיצד התופעות נוצרו, על ידי כך ניתן לפרק את התופעה ושמים לב שמה שנראה כאמת טבעית הם תוצר של תהליכים היסטוריים לעיתים מקריים לאורך דורות עד שנוצרה מציאות בהווה. לדוגמה: בישראל כשמדברים על צבא- צבא לאומי של גיוס עממי המוני, ששייך למדינה המורכב מאזרחיה. היסטוריונים צבאיים לוקחים את המוצקות הזו, לפרק אותה ולשאול כיצד הצבאות נראים היום כך, האם היו מודלים אחרים ומגלים שבסביבות המאה ה-17 צבאות המערב לא היו לאומיים אלא בנויים משכירי חרב. רוב הצבאות המערביים הוקמו על ידי סחר בחלק גדול מהדרגים, אותם שכירי חרב לא בהכרח מהמדינה אותה משרתים. לעיתים הצבא לא היה משרת מדינה לדוגמה חברות מסחריות- חברת הודו המזרחית הבריטית, המזרחית ההולנדית שכובשת את אינדונזיה. המעבר בין היסטוריה הבונה נרטיבים בתקופת הקמה להיסטוריה המפרקת מבנים ונורמות חברתיות.

המטרה היא להבין שהמציאות לא מוצקה ובכך להתמודד טוב יותר עם שינויים. לדוגמה הצבא האמריקאי חוזר לתהליך של בניית צבא שכירים- משימות מסוימות שניתנות על ידי הצבא לחברה פרטית, זאת כחלק מהתמודדות עם ערך חיי האדם בתרבות הנוכחית, סיבות פוליטיות וכלכליות ושינוי של אופי המלחמות- אין צורך יותר בגיוס של מיליונים. בשלב הבא יעברו גם תפקידי לוחמה לידיים פרטיים, דבר שכבר היה ניתן לראות בעיראק- העברת אספקה, הגנה על צירים מסוימים. השינוי הוא לא העתקה מהעבר אלא קבלת השינוי ברמה הקונספטואלית, ההבנה כי ישנה אפשרות לשנות. במצב השני השינוי אינו מרצון אלא נכפה כתוצאה משינויים בתחומים אחרים כגון פוליטיקה, מי שקובע על מודל אחד לא יוכל להסתגל לשינויים שנכפים עליו. זה נכון לגבי כל שינוי רדיקלי, לא רק צבאי. כל תנועה הקוראת לשינוי רדיקלי קודם כל קוראת לשינוי בדרך סיפור ההיסטוריה, להעלות מודעות לכך שניתן לעשות שינוי. המתנגדים לשינוי בדרך כלל יטענו כי זה לא אפשרי והמענה ההיסטורי פותר את הבעיה הזו.

אי אפשר להבין מציאות צבאית במנותק מההקשר החברתי- פוליטי- תרבותי שלה. צבא ומלחמה משתנים לא רק בגלל שינויים טכנולוגיים אלא חייבים לקחת בחשבון את הגורמים החברתיים והפוליטיים בהקשר שמסביב לצבא. ברמה הקלאסית חקרו היסטוריה צבאית ברמה ה-טכנו-טקטית: טכנולוגיה מתוכה נבנים חיילים המכתיבים סוג מסוים של טקטיקה. היום המחקר אחרת.

המודל העיקרי באמצעותו מבינים ב-150 השנים האחרונות מלחמה וצבא: מודל בעייתי להבנת הצבא בימי הביניים  אולם דרכו מסתכלים על מלחמה גם בימי הביניים, תפיסת העולם שלנו מעוצבת על ידי ההגמוניה הצבאית המעוצבת בימינו. התיאוריה הצבאית קלאוזביץ- "על המלחמה"- תיאוריה כוללת למלחמה וצבא ונחשבת לתיאוריה הבסיסית באמצעותה מנסים להבין את התופעה מלחמה. הוא מגדיר מלחמה- המשך המדיניות באמצעים אחרים: לא תיאור של ניהול מלחמה בפועל אלא המלצה, כיצד מלחמה צריכה להיות. משמע- מלחמה היא לא פעולה צבאית אלא מדינית. הוא טוען כי אין שום ערך לפעולות צבאיות גם אם הן מוצלחות אם הן לא משרתות איזה שהיא מטרה מדינית. כשהרוסים הודפים את הגרמנים וממשיכים לתוך פולין, כאשר מתחילה התקוממות עממית סטלין מורה לגנרלים שלו לעצור. לסטלין היו שני שיקולים עיקריים: שתי ממשלות פולניות מתחרות- בחסות סובייטית וממשלה היושבת שלונדון. אם סטלין היה משתף עימם פעולה זה היה נותן רוח גבית לממשלה בלונדון. בנוסף, סטלין רואה בכך הזדמנות שהגרמנים יחסלו עבורו את האליטה הפולנית הלא קומוניסטית. מופעל על סטלין לחץ מהמדינות המערביות להציל את הפולנים, כך הגרמנים מחסלים את המרד הפולני ורק לאחר מכן מתקדמים. זוהי דוגמה קלאסית של העדפת מדיניות על הישגים צבאיים גרידא. מהמטרות המדיניות גוזרים את האסטרטגית ולאחר מכן גוזרים את הרמה הטקטית.