המערכת הפיאודלית ייצרה רווחים לאצולה מעבר לרווח של השוק התחרותי ולכן לחברים במערכת הזו היה אינטרס להישאר חברים בה ולפעול לפי החוקים. זו הסיבה שהמערכת המשיכה לפעול במשך שנים רבות.
האצולה פיתחה מנגנונים שונים וחוזים שנשמרו לכל אורך התקופה, כך שהאצילים הבכירים פורשים חסותם על האצילים הזוטרים תמורת שירותים צבאיים. אחד האינטרסים של האצולה במערכת זו היה לא לאפשר קיום של שוק עבודה, שהיה שוחק את הרווחים שלהם.
מעבר לאינטרס הכלכלי, הרווח שהתקבל על חשבון הצמיתים, התפתחו הצדדים הסוציולוגיים של הקבוצה, המבנה המעמדי של האריסטוקרטיה, שנשמר לאורך שנים רבות. מבנה זה שימש "דבק" נוסף לשימור המערכת הפיאודלית.
ראינו שבתחילת הדרך המלך היה השחקן המוביל בקואליציה הפיאודלית, "ראשון בין שווים". בסביבות המאה ה-11, המלכים ניסו לחזק את מעמדם על חשבון הקואליציה. הם פעלו באמצעות המערכת המשפטית, בה המלך היה השופט העליון והמערכת המוניטארית, שהעניקה למלך משאבים ללא תלות בשאר חברי הקואליציה וכך שיווי המשקל במערכת התערער.
החוזה הבסיסי, שגם המלך נהנה ממנו, היה חוזה החסות. ברגע שבידי המלך היו מספיק משאבים לקנות צבא של שכירי חרב, החוזה הבסיסי הזה שקשר בין המלך למערכת הפיאודלית איבד מחשיבותו.
כדי שמהערכת המוניטארית תהיה רלוונטית יש צורך בהתפתחות מסחר. במערכת הפיאודלית היה גבול למשאבים הכלכליים, כיוון שכל התוצר הגיע מחקלאות. תקרת הצמיחה הכלכלית הייתה נמוכה בכלכלה שהתבססה על חקלאות – מזג אוויר, קרקע מוגבלת וכו' הגבילו את הכלכלה הזו. בנוסף, יש לקחת בחשבון את השיקולים המלתוזיאנים – הצמיחה הכלכלית באה לידי ביטוי בהגדלת האוכלוסייה, אך העושר של אוכלוסייה זו נשאר קבוע.
אחד היתרונות הייחודיים של אירופה, הוא הנושא של פיתוח עירוני. החברה הפרנקית שבתחילה הייתה מושתתת על חקלאות עוברת טרנספורמציה ומאמצת מודל פוליטי וכלכלי שמבוסס על ערים כמרכזי צמיחה. מודל זה קיבל השראה מתרבות הפוליס היוונית של יוון העתיקה.
להבדיל מהאירופאים, המוסלמים התבססו מלכתחילה על מסחר ועל תרבות עירונית ולא עסקו כמעט בחקלאות.
באירופה, לעומת זאת, מתפתחות ערים שהבסיס להצלחה שלהן איננו ביורוקרטיה (כמו רומא או קונסטנטינופול, או ערי המוסלמים שהיו מרכזי שלטון), אלא היותן מרכזים כלכליים.
הערים הללו לא קמו "יש מאין". לפי החוזה הפיאודלי אסור לצמית בכלל לעזוב על הקרקע עליה הוא יושב. ניתן לערוך השוואה לצמיחה של סין הקומוניסטית בשנות ה-90. הסינים הקימו את הערים כישות משפטית מחוץ למערכת הקיימת – בעיר הסינית פועלים חוקים אחרים מאשר בכפר והמפלגה הרבה פחות חזקה בעיר. לעומת זאת בבריה"מ היה ריסוק של המערכת הקומוניסטית וניסיון לעבור בצורה חדה לשוק חופשי – ללא הצלחה.
באירופה, הוקמו ערים כישות מחוץ למערכת הפיאודלית ושם לא חלו החוקים הפיאודליים. לפי החוק המשפטי אם הצמית שהה בעיר יותר משנה, הוא השתחרר מהחוזה והפך לאדם חופשי. העיר הייתה של אנשים חופשיים, ומכאן האנלוגיה לפוליס. כל מי שגר בעיר היה חופשי. כמובן שלא מדובר בדמוקרטיה מלאה, אך בחלק גדול מהערים ובחלק גדול מהתקופות העיר התנהלה בצורה דמוקרטית למדי.
איזה אינטרס היה לאצולה לפתח את העיר? הרי הם אינם מעוניינים להפר את החוזה הפיאודלי. העיר הייתה מקור הכנסה שלא חלו עליו הכללים הפיאודליים, ובניגוד לעושר קרקעי שהינו מוגבל, במסחר "השמים הם הגבול". באזורים שבהם השליטים היו חלשים יותר, התפתחו ערים רבות יותר (צפון איטליה, צפון גרמניה).
איך בכל זאת נשארו צמיתים, אם העיר הייתה כה אטרקטיבית? זה לא היה סיפור פשוט ובמעבר לעיר היה טמון סיכון רב. האציל הפיאודלי העניק לצמיתים הגנה, זו בעצם הייתה הסיבה שהסכימו להיות צמיתים מלכתחילה. להקים חומה בעיר, להגן על התושבים ולמנוע פשע – לשם כך נדרשו משאבים רבים.
בפיתוח ערים היתרון היה דווקא אצל האצילים החזקים והמלכים, שהיו בעלי משאבים רבים יותר. מקור ההכנסה הגיע מהמיסים שהוטלו על העיר.
רוב הערים שקמו באירופה בהתחלה הוקמו על שרידי ערים קיימות, השטחים לא היו במערכת הפיאודליות ומאוחר יותר האצילים החלו להקצות שטחים לטובת הערים.
מסחר בקנה מידה גדול שתמך בקיום של ערים הצריך תשתית מוסדית לפתרון מגוון רחב של בעיות מחויבות. המוסדות הללו היוו את התשתית גם להתפתחות הכלכלית המורחבת שבאה בהמשך והייתה ייחודית לאירופה.