פושקין משתמש בבוראטינסקי כדי לתאר את טטיאנה, כי הוא עבר מפטרבורג לפינלנד ותיאר את הנוף והנשים הפיניות. מנדלשטם כתב עליו שהמשורר הוא כמו מלח שבסערה זורק בקבוק לאוקיינוס ואנו קוראים את המסר שלו. המוזה של בורטינסקי לא דומה לאף אחת, אבל כשקוראים את השיר היא דומה לטטיאנה מאונייגין.
מי מגיע אחרי פושקין? לרמנטוב. הוא המשורר הרוסי הגדול של התקופה. הרומן "גיבור זמננו/דורנו". מצב הרוח השתנה בתקופת ניקולאי ה-I. אחרי מרד הדקמבריסטים והקמת המשטרה החשאית כולם מדוכאים במדינה. בילינסקי וסטנקביץ'. כולם חשבו – מה לכתוב באותה התקופה? מה לתרגם? איך להסתדר עם דיכוי התקופה? לרמנטוב לא היה שותף בחוגים האלה, אבל היה שותף בחוגים. עזב את אונ' מוסקבה, התגייס כקצין מוכשר, כתב על אכזריות הפוליטיקה האימפריאלית אך עזר לכבוש את הקווקז. מיד לאחר מותו של פושקין זכה לתהילה. כותב שיר "מות המשורר". לרמנטוב טוען כי פושקין נרצח! נרצח ע"י שניסו כבר להרוג אותו בעבר והפיצו שמועות לגבי נטליה ניקולאייבנה. הצאר ניקולאי רצה להגלות אותו לסיביר, אבל אשתו והמלכה האם אהבו מאד את שירתו של לרמנטוב. שלחו אותו לקווקז. מוטיב המפרש – נפוץ בשירה הצרפתית למשל. לרמנטוב אהב את ביירון. המפרש – בודד, גאה, מחפש משהו כדי לספק את צרכיו, לא מפחד מכלום, יוצא למסע בערפל/
האלון – מוטיב שנותן כוח נוסף ומעיר אותך בעת סכנה.
מלרמנטוב עוברים למשורר אחר, שחשבו שאולי הוא יורשו של פושקין. טיוצ'יב. צעיר מפושקין ומבוגר מלרמנטוב 1803-1873. לפי הדיוקן – איש עשיר, אציל, שגריר רוסיה בגרמניה יותר מ-20 שנה, אהב את גרמניה, דיבר גרמנית וצרפתית בין היתר. אהב את מינכן. עם זאת היה לאומן רוסי מובהק. כפי שכתב גוגול- מהרחוק המפואר ניתן לאהוב את רוסיה. טיוצ'ב כתב שירים רק 3 שנים אחרי שפושקין הופיע. 1836-8 פירסם בכתב עת של פושקין; דלביק. 40 השירים שפירסם במשך שנתיים לא משכו את תשומת לב הקוראים. רק ב-1850 שמו לב שמדובר במשורר מוצלח. תורגם לגרמנית ולאנגלית, היה מאד פופולארי, במיוחד במאה ה-20. ההגירה הרוסית לאנגליה.
השירה המטאפיזית מתפתחת בסביבות 1820. השיר "יום ולילה" הוא דוגמא מובהקת לכך. זה שיר מ-1839, יצירה מוקדמת של טיוצ'וב. פושקין בעצמו שם לב לשיריו של טיוצ'וב ופירסם אותם כשעוד היה חי.
מה בולט בשיר? ניגודים, למשל בין יום ולילה. יש רק שני בתים; אחד ליום ואחד ללילה. איזה זרם פילוסופי זה? מניכאיזם, הפרדה מוחלטת בין טוב ורע, בין העולם הבא לעולם שלנו. שחור ולבן. יום הוא מסך זהב, לילה הוא תהום מפחיד. אין דמדומים, רק קונטרסט. אלה חיי האדם בעצם, איך ניתן לחיות ביום כשזוכרים את הלילה? העולם הוא זיוף ענקי ודק מאד שמכוסה במסך. השמש גורמת לנו להרגיש טוב. הלילה הוא האמת למשורר רומנטי. דו קיום של שני עולמות הוא דבר חשוב, תכונה חשובה. שילוב מעניין בין פולקלור לספרות. שלאות פילוסופיות שנובעות ממעשיית פלא.
סילנטיום פורסם ע"י פושקין 1830. מה ההבדל בין השיר הקודם לשיר הזה? הכל חייב להתרחש בתוך הנפש, בתוך האדם עצמו. היום הוא אך ורק מסך, שקר יפה. טיוצ'ב היה תיאורטיקן של רוח, פחות של מדעים. מצב הרוח השתנה, אין פה את השמחה שיש באודה של למונוסוב. הטבע לא מפחיד את למונוסוב, הוא איש מדע, הוא נהנה ממה שהוא רואה. אבל פה יש התייחסות אחרת, מצבי רוח אחרים. פחד, שינויים בחברה, ניקולאי הראשון צאר, ריאקציה קשה ממרד הדקבריסטים. אף אחד לא יודע מה ייקרה איתו אם הוא ידבר בחופשיות או יכתוב על רעיון שעולה לו. הצנזורה פותחת מכתבים ברוסיה. אין אף מילה על זה בשיר, אבל אנשים יותר ויותר עוסקים בפילוסופיה, היא נותנת מקלט למי שיש לו מה לומר. טיוצ'ב חשב על עתידה של רוסיה לא פחות מצ'אדאייב ומהסלובופילים. איך אפשר לחשוב על עתידה של רוסיה? דרך שתיקה פנימית, הרהור וחזרה לעצמך. אחר כך יבוא דוסטוייבסקי ויתאר את הנפש הרוסית ברומנים שלו. בלי טיוצ'ב אין דוסטוייבסקי. לראשונה בשירה הרוסית (באנגליה ג'ון דון ובלייק) יש עיסוק כזה.
הסימבוליסטים הרוסים שניגע בהם בהמשך העריכו את טיוצ'ב כאבטיפוס של כל הזרם.
גם לטיוצ'ב היו שירי אהבה יפים. היה לו רומן עם מורה של ילדיו בשם דניסיבה והייתי צעירה ממנו בכ-30 שנה. היא הייתה אהובתו האמתית והקדיש לה המון שירים. היא מתה משחפת.
גם באודות של המאה ה-18 יש מרכיבים מטאפיזיים. הרהור ביום ולילה למשל, מאד קרוב למטאפיזיקה ופילוסופיה. האם אנחנו יכולים להתייחס לטיניאנוב כפרגמנטים של אודה? תזוזה מקלאסיציזם לזרם הרומנטי. אין בטיוצ'ב קלאסיציזם, הוא רומנטי מובהק. השתית נשמרת. "לכל ז'אנר יש זיכרון אובייקטיבי שתמיד פועל ואף פעם לא ייעלם" בחטין.