גוגול מתאר רוסיה מציאותית כביכול (בפיגור מכל הסוגים, חור נידח) בה מסתובב גיבור מאחוזה לאחוזה שמקדם את העלילה במסע שלו. והוא עושה אינטגרציה של האחוזות לרוסיה העצובה והעלובה. והגיבור הזה אפס וגם הוא בעל פוטנציאל ונוח לשיפור! הוא דמות עגולה שיכול לקבל כל צורה, גם כרמאי. הוא משקף את רוסיה? גוגול ניסה 3 כרכים עד שהגיע לתוצאה הרצויה. הוא מלווה את רוסיה בדרכה כנביא זעם המטיף לה מוסר. הוא בורא את רוסיה מאפס כבורא עולם חדש. הפרוזאיות משתלבת עם הפתוס.
גוגול ניסה לחדש את רוסיה ולשפר אותה, להקים אותה לתחייה. חשב שרוסיה בפיגור, רוב חייו בילה באירופה. בתחילת שנות ה-40 יש פילוג בין סלבופיליים לפרו-מערביים. נדון בטקסט בנושא; מכתב לגוגול.
גוגול היה אדם מאד מאד נאיבי. נגד שוחד. גרעין הבעיה – הנפש. אם אתה כסופר משפיע על הנפש אתה משפר את המצב כולו.
מציאות אמביוולנטית – מי זו נפש מתה? מי שהוא קונה או מי שהוא פוגש? הצנזורה לא הרשתה לקרוא לזה כך, כי הנפש לא מתה. זה משחק אצל גוגול. האם נפשות מתות הם אנשים שלא חיים באמת? נפש = הגדרה משפטית לצמית. הוא מבקר ומתקיף את בעלי האחוזות המגוחכים, אך איך אתה משבח את הצמיתות? החידה של גוגול! גוגול אולי לא אוהב את עצמו? הוא שילוב מוזר מאד. דתי, לעג על הכנסייה. נקרע בין זהויות שונות. אוקראיני, נולד ברוסיה, הרבה בחו"ל, דתי, אנטי-ממסדי, משכיל, ידע שפות… אדם מורכב מאד.
גוגול המאוחר רוצה לחדש את הצמיתות (כתכונה רוסית) ללא הרעות החולות, אך בנפשות מתות זו עוד חידה.
מכתב בלינסקי לגוגול
טקסט סוער, ישו מוצג כרודף זכויות מתנגד לעבדות, דברים המושרשים במהפכה הצרפתית. דמות חדשה של ישו החברתי שחרוטה על דגל האופוזיציה של הכמורה בצרפת, תתגלגל לסוציאליזם נוצרי 1820 1830. גם בדרום אמריקה – ישו כמייצג השמאל. ישו של בולגקוב "האמן ומרגריטה"; הפילוסוף העני. קלאסי יווני = צרפתי מודרני.
יוצא נגד הכנסייה האורתודוקסית ועושה הפרדה בין הכנסייה לישו. בילינסקי היה מונרכיסט כנער, תומך העממיות הרשמית. שינה את דעתו פעמי רבות בחייו.
המשיח כבר בא – ניקולאי הראשון. הוא התגלמות ישו.
בילינסקי היה המבקר הראשי ברוסיה, לא היה אדם צבוע. לפניו הביקורת הייתה קלאסיציסטית; בהירות, היגיון, עקביות, יסודות התיאטרון של אריסטו. הטוב חייב לנצח את הרוע, אדם רע חייב להיענש. סופר מותקף על שגיאות כתיב, סגנון מכוער, סגנון לא יפה.
בילינסקי מכניס היבט חשוב – ביקורת אידיאולוגית. הוא התחיל את זה. אסור להציג על הבמה כל דמות מהאוונגליון או כמורה (נזירים מותר) לפי הצנזורה.אסור להציג יהודים באור חיובי. רוב מה שהציגו – מחזות קלאסיים או וודביל (שתורגם מצרפתית). לא היו טרגדיות מוצלחות, אולי בוריס גודונוב.
ביקר את גוגול בחומרה אדירה על שיבוח הצמיתות והלעג לאיכרים.
היה אסור לשבח את פושקין ברוסיה, לא כתב משהו סולידי, מלמד, משכיל. מה עם מדע, גיאוגרפיה? בילינסקי סולל דרך לתפישה המעשית והפרקטית. מכתב בילינסקי הוא מניפסט הליברליזם הרוסי. מזלו הגדול היה שעקב היותו מכתב פרטי הוא לא עבר צנזורה. היו נגדו חשדות כבדים. אנשי המהפכה הקיצוניים זכו אצלו לביקורת לקראת סוף חייו.
זו ההצהרה המובהקת היחידה של ליברליות רוסית בתקופת ניקולאי.
הצמרת מתפלגת לסלבופיליים ומודרניסטים. בבילינסקי השתמשו בביטול הכנסייה ב-1918 ("העם הרוסי הוא אתאיסט!" שטות מוחלטת.). עמדת בילינסקי אמביוולנטית. היה ברור שרוסיה על סף פרשת דרכים; רוסיה תראה לכולם מה היא מסוגלת (נצא מהעבדות – לכן מערב עקרונות מערביים, חוק, מאבק בשחיתות, יושר, דמוקרטיה ייצוגית, אופטימיות לגבי העם הרוסי שמסוגל). הצד השני – אנחנו עם אבוד, לא בנויים למשהו אחר, העבדות בנויה בטבע שלנו. ואם כן – למה לכתוב את המכתב? בילינסקי האמין שיש תקווה. עמדה ביקורתית מאד + אמונה שהעם הרוסי סקפטי, אירוני כלפי הכנסייה, אתאיסטי.